סיעת הליכוד

סיעת הליכוד

סיעת הליכוד

בטוב ברע לא נטש כמו רבים אחרים ונשאר נאמן למפלגה לערכיה ולדרכה

זאב ז'בוטינסקי, אביה הרעיוני של תנועת הליכוד

זאב ז'בוטינסקי  זאב ז'בוטינסקי

זאב ולדימיר ז’בוטינסקי נולד באודסה שברוסיה בי”ב בחשוון תרמ”א (18.10.1880). הוא למד משפטים באיטליה ובשוייץ ושימש שם ככתב. המאמרים והרשימות ששלח פרסמו את שמו כאחד העיתונאים המזהירים בשפה הרוסית. על הכתבות ששלח מאיטליה חתם בכינוי הספרותי “אלטלנה”. הפוגרום שנערך ביהודי קישינב ב- 1903 המריץ את ז’בוטינסקי להתגייס לפעילות ציונית. הוא ארגן יחידות להגנה עצמית יהודית ונלחם על זכויות המיעוט היהודי ברוסיה.

ז’בוטינסקי נבחר כציר לקונגרס הציוני ה- 6, הקונגרס האחרון בו השתתף גם בנימין זאב הרצל. בתקופה זו פעל ז’בוטינסקי רבות למען השפה והתרבות העברית ברחבי רוסיה, ועסק בפעילות למען הקמת אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 יצא ככתב צבאי לחזיתות.

ז’בוטינסקי נפגש עם יוסף טרומפלדור ומאז החל לפעול למען הקמת גדוד עברי. ז’בוטינסקי לא רצה להסתפק ביחידה לשירותי עזר, לכן יצא ללונדון ושם המשיך במאמציו עד שניתן האישור הרשמי באוגוסט 1917 להקמת הגדוד העברי הראשון. ז’בוטינסקי עצמו שירת בגדוד הזה בדרגת סגן והשתתף בקרב על מעברות הירדן ובכיבוש א-סאלט במערכה לשחרור ארץ-ישראל משלטון הטורקים.

בפסח 1920 עמד זאב ז’בוטינסקי בראש הגנת ירושלים בפני פרעות הערבים ונדון על כך ע”י שלטון המנדט הבריטי ל- 15 שנות עבודת פרך. בעקבות הסערה שחולל פסק הדין, קיבל חנינה ושוחרר מכלא עכו. החל משנת 1921 כיהן ז’בוטינסקי כחבר ההנהלה הציונית והיה ממייסדי “קרן היסוד”. לאחר שחלק על המדיניות הציונית התפטר והקים בשנת 1925 את ברית הציונים הרביזיוניסטים – הצה”ר, שדגלה בהקמת מדינה עברית בארץ-ישראל לאלתר.

בשנת 1923 הוקמה תנועת הנוער בית”ר (ברית יוסף תרומפלדור). בראש התנועה, ששאפה לחנך את חבריה ברוח לאומית וצבאית, עמד ז’בוטינסקי. בשנים 1929-1928 חי בארץ-ישראל, כאשר בבתקופה זו שימש כעורך העיתון היומי “דואר היום” וניהל פעילות מדינית ענפה. כשיצא בשנת 1929 לחו”ל לסדרת הרצאות סירבו השלטונות הבריטיים לאפשר לו לשוב ארצה, ומאז חי בגולה עד סוף ימיו.

בשנת 1935, לאחר שההנהלה הציונית דחתה את דרישותיו המדיניות של ז’בוטינסקי וסירבה להגדיר בצורה ברורה את “מטרתה הסופית של הציונות” (כינונה של מדינת היהודים) החליט ז’בוטינסקי לפרוש מההסתדרות הציונית וייסד את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ”ח) שניהלה פעילות מדינית עצמאית למען הקמת מדינה יהודית ועלייה חופשית לארץ-ישראל.

בשנת 1937 נעשה הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל (האצ”ל) לזרוע הצבאית של תנועת ז’בוטינסקי. שלושת הגופים שבראשם עמד ז’בוטינסקי – ההסתדרות הציונית החדשה (הצ”ח), תנועת הנוער בית”ר והארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל) – היוו שלוש זרועות של אותה תנועה: הצ”ח – הייתה הזרוע המדינית, בית”ר – חינכה את הנוער היהודי בגולה למען המאבק לבניין ארץ-ישראל ושחרורה, והאצ”ל – הזרוע הצבאית. גופים אלה פעלו במשותף בארגון עליית “אף על פי”, במסגרתה הפליגו מנמלי אירופה יותר מ-40 אניות שהעלו ארצה, ללא רשות השלטונות הבריטיים, רבבות מעפילים.

ז’בוטינסקי כתב שירים, רומנים, סיפורים ומאמרים בנושאי מדיניות, חברה וכלכלה. וכמו כן תירגם לעברית יצירות ממבחר הספרות העולמית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה פעל ז’בוטינסקי בבריטניה ובארצות הברית למען הקמת צבא יהודי שיילחם לצד בעלות-הברית נגד גרמניה.

ב-כ”ט בתמוז ת”ש (4.8.1940), בעת ביקורו במחנה קיץ של בית”ר בניו יורק, נפטר מהתקף לב. בצוואתו הורה כי רק בפקודת הממשלה העברית אשר תקום, יועברו עצמותיו ארצה. צוואתו נתמלאה ע”י לוי אשכול. בכ”ט בתמוז תשכ”ד (1964) הועלו עצמות ז’בוטינסקי ורעייתו יוענה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

קישורים:
מכון ז’בוטינסקי בישראל
רח’ המלך ג’ורג’ 38
טלפון: 03-6210611
פקס: 03-5285587

הליכוד. היסטוריה מלאה
לל

הקים את תנועת הליכוד

זאב ז’בוטינסקי, אביה הרעיוני של תנועת הליכוד

הליכוד הוקם ב-13 בספטמבר 1973,[2] לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כרשימה משותפת למספר מפלגות ותנועות:

  1. גח”ל (רשימה משותפת למפלגות תנועת החרות והמפלגה הליברלית, היה המרכיב העיקרי בליכוד)
  2. הרשימה הממלכתית
  3. המרכז החופשי
  4. התנועה למען ארץ ישראל השלמה

תנועות אלו שמרו על מוסדותיהן המפלגתיים. הרשימה לכנסת הורכבה, על פי מפתח מוסכם, מנציגי התנועות השונות. היוזם העיקרי של מהלך זה, שהוביל בסופו של דבר לאיחוד מלא, היה אריאל שרון, שפרש באותה שנה מצה”ל. בראש הליכוד נבחר לעמוד מנהיגה הוותיק של תנועת החרות ומפקד האצ”ל לשעבר, חבר הכנסת מנחם בגין. בגין, שעד הקמת הליכוד הוביל את מפלגת חרות כסמן הימני הנצי במפה הפוליטית הישראלית, בחר להנהיג את המפלגה החדשה בדרך ימנית מתונה.

הליכוד מראשיתו חרת על דגלו את ערכי השוויון החברתיהשוק החופשי והשמירה על המסורת והתרבות היהודית, ערכים שעוצבו ברובם על פי משנתו של זאב ז’בוטינסקי.

אפיון ואידאולוגיה

הליכוד לא פרסם מצע מפורט לקראת הבחירות לכנסת העשרים. מנהיג המפלגה, בנימין נתניהו, התנגד לפרסום מצע מפלגתי, בטענה שיש לשפוט מפלגת שלטון לפי מעשיה.[3] את מצעה האחרון פירסמה המפלגה ב-2009.[4]

השקפה מדינית

מבחינה מדינית, תנועת החרות, שהייתה המרכיב העיקרי בליכוד, היא ממשיכתה הרעיונית של התנועה הרוויזיוניסטית, אשר תבעה בעלות על כלל שטחי ארץ ישראל, כולל על עבר הירדן המזרחי. תנועת הליכוד תמכה במפעל ההתנחלויות מראשיתו, והרחיבה אותו במידה ניכרת, החל מתחילת כהונתו של מנחם בגין ועד לחילופי השלטון לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992. תומך בולט בהתיישבות ביש”ע בהנהגת הליכוד היה אריאל שרון, אשר לאורך שנות ה-80 ניצח על הקמתן של מרבית ההתנחלויות, במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשייה ולאחר מכן כשר הבינוי והשיכון.

בשאלת יחסי ישראל-סוריה, הביע הליכוד תמיכה עקרונית בפיתוח ההתיישבות ברמת הגולן והתנגדות לנסיגה ממנה, ואף הוביל את החלת החוק הישראלי עליה. בפועל לא גדל מספר היישובים והתושבים בגולן באופן משמעותי בתקופת שלטונו.

למרות עמדתו המוצהרת הנוקשה בסוגיית האפשרות להחזרת שטחים תמורת שלום, היה זה דווקא הליכוד בניצוחו של מנחם בגין אשר הוביל ב-1979 את הסכם השלום עם מצרים, וב-2005 אריאל שרון הוביל את תוכנית ההתנתקות, במסגרתם התחייבה ישראל לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, יישובי חבל ימית ועזה. האפשרות לוויתורים מדיניים גרמה לאורך השנים למחלוקות חריפות בתנועה יותר מכל נושא אחר. כאשר היא נעשתה ללא הסכם שלום בתוכנית ההתנתקות, היא אף הביאה לפיצול בליכוד ולהקמת מפלגת קדימה בסוף 2005.

ביטחון

מדיניותו הביטחונית של הליכוד גורסת תמיכה בצעדים תקיפים כנגד הטרור הפלסטיני, וכנגד מבצעיו בישראל ומחוצה לה. במסגרת מדיניות זו יזם שלטון הליכוד את מלחמת לבנון הראשונה במטרה לפגוע בנוכחות אש”ף בלבנון. אף על פי שמשימה זו נחלה לבסוף הצלחה עם עזיבתם הכפויה של יאסר ערפאת ואנשיו את ביירות, תרמה המלחמה לצמיחתם של ארגונים פנים לבנונים עוינים לישראל כגון חזבאללה ואמל, וגררה נוכחות ישראל בלבנון (מוגבלת החל מיוני 1985 לרצועת הביטחון) שנמשכה כ-18 שנים. בנוסף תמך הליכוד, יחדיו עם שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה יצחק רבין, ביד תקיפה לדיכוי האינתיפאדה הראשונה. מבחינה צבאית גרידא נחלה מדיניות זו הצלחה וההתקוממות הפלסטינית האלימה גוועה ברובה, אך ישראל לא הצליחה לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ותדמיתה הבינלאומית נפגעה.

בשנות אוסלו הנהיג הליכוד את הימין בהתנגדות להסכם, תוך שהוא מצביע על הסכנות הביטחוניות הטמונות בו. לאחר גל הפיגועים בפברואר-מרץ 1996, הובילה את קמפיין הבחירות של נתניהו הססמה “עושים שלום בטוח”, הבאה להדגיש את נכונותו של הליכוד להמשיך בתהליך המדיני, אך תוך דרישה תקיפה מהרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות. במהלך כהונת ממשלתו, תבע נתניהו את עקרון ההדדיות, ודרש מהפלסטינים לנקוט בצעדים תקיפים כנגד ארגוני טרור כדוגמת חמאס והג’יהאד האסלאמי בתמורה לויתורים מדיניים. בנוסף לא היססו ממשלות הליכוד להפעיל את צה”ל הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל כנגד מה שתפסו כאיומים על שלומה. כך נפגעה קשות (ולמעשה חוסלה) תוכניתה הגרעינית של עיראק במבצע אופרה, וננקטו צעדים כנגד אש”ף אף במהלך שהותו בתוניסיה לאחר גרושו מלבנון, כגון הפצצת מפקדותיו וחיסולו של אבו ג’יהאד.

כלכלה

גם מבחינה כלכלית ממוקם הליכוד בעל השורשים במפלגה הליברלית בימין, והוא התנגד מראשיתו למדיניות הכלכלית הסוציאליסטית של שלטון המערך, ותמך בעידוד יזמות עסקית, הקטנת המעורבות הממשלתית במשק, והפרטת גופים ממשלתיים. עם זאת ניתן לזהות שניות מסוימת בין תמיכתו של הליכוד בליברליזם כלכלי, לבין מיתוגו כמפלגה חברתית השואפת לקדם את רווחת השכבות החלשות. דוגמה לכך ניתן לראות בכהונתו של בגין, בה לצד תוכנית המהפך הכלכלי שכללה צעדים ליברליים רבים כגון הסרת מגבלות על שוק המט”ח וביטול סובסידיות ממשלתיות, נקט הליכוד במדיניות של השקעה ממשלתית ניכרת בתקציבי רווחה, שהתבטאה בין השאר בתוכנית שיקום השכונות ובהגדלה משמעותית של קצבאות הביטוח הלאומי. לאחר כישלון התוכנית הכלכלית של הליכוד, בין השאר בגלל משבר האנרגיה העולמי ושקיעתו של המשק במשבר כלכלי קשה, ממנו נחלץ רק לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נקט הליכוד בגישה מתונה יותר ולא יזם רפורמות מקיפות במשק בשאר כהונתו של שמיר. חזרה מתונה למצעו הכלכלי של הליכוד הייתה בעת שובו של הליכוד לשלטון ב-1996 וב-2001 שהביאה לנקיטת רפורמות כלכליות מסוימות, אולם ניסיון משמעותי נוסף למימושה של האידאולוגיה הכלכלית של הליכוד התרחש רק עם תחילת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ב-2003, שהביאה עמה מדיניות קפיטליסטית תקיפה שכללה רפורמות ליברליות רבות במטרה להפחית את הוצאות הממשלה ואת נטל המס, ולהגביר את התחרותיות במשק. עם זאת, עקב ירידה בהכנסות ממסים, כמו גם עקב התחייבויות הרבות לשותפי הקואליציה, החלה ממשלתו השנייה של נתניהו את כהונתה בגל של העלאות מיסים,[5] ששיאן העלאת שיעור המע”מ מ-15.5% ל-16.5%. צעדים אלה היו בניגוד לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות.[6]

חוקת הליכוד מגדירה את מטרת התנועה בתחום הכלכלי כחתירה למשק חופשי תוך צמצום ההתערבות הממשלתית, לצד “אחריות ממלכתית לרמה סבירה של ביטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה, ואיכות הסביבה”.[7]

היסטורית, אחד הדגלים העיקריים של הליכוד היה המאבק נגד הסתדרות העובדים שנשלטה בידי מפא”י ובהמשך המערך. נושא זה איבד מחשיבותו עם הירידה בהשפעתה של ההסתדרות והיחלשות הקשר בינה לבין מפלגת העבודה. במשך השנים אף השתלבו בעמדות כוח בליכוד ראשי ועדי עובדים חזקים במשק, כחיים כץ מוועד התעשייה האווירית ופנחס עידן מוועד עובדי רשות שדות התעופה.[8]

דת ומדינה

בשאלת יחסי דת ומדינה והמאבק על הסטטוס קוו נחשב הליכוד למקורב לפלג המסורתי בוויכוח, וזאת אף על פי שרוב תומכי התנועה ונבחריה אינם דתיים. הליכוד תמך בחוקים שונים בטענות על שמירת צביונה היהודי של המדינה כגון חוק החמץ שאסר הצגת חמץ למכירה בפומבי בפסח, וחוק יסודות המשפט שקבע כי יש לפנות ל”עקרונות מורשת ישראל” במקרה של לאקונה בחוק. גם במאבקים על פתיחת מקומות בילוי ומסחר בשבת, שפרצו במלוא עוזם במהלך שנות ה-90, התייצב הליכוד בדרך כלל לצד הדתיים. הדבר היה בניגוד לעמדותיו של ז’בוטינסקי שהיה בעל השקפה חילונית. המפד”ל הייתה חברה בכל ממשלות הליכוד עד לתוכנית ההתנתקות, והחינוך הממלכתי דתי, כמו גם מפעל ישיבות ההסדר והמכינות קדם צבאיות זכו לתמיכה רבה בתקופה זו. עם התבססות חזון גוש אמונים בלב הקונצנזוס הציוני דתי, הלך והפך שידוך זה לברור מאליו, וימיה של תנועת המזרחי כבת ברית קבועה של שלטון מפא”י והמערך חלפו ללא שוב.

ממשלות הליכוד, למעט ממשלת ישראל ה-30 וממשלת ישראל ה-33, כרתו ברית עם המפלגות החרדיותממשלתו של בגין הסירה את המגבלה על מספר הפטורים הניתנים במסגרת הסדר תורתו אומנותו (שעמד אז על 800 בשנה), פעולה שהביאה ברבות השנים למצב בו 11% ממחזור הגיוס אינו מתגייס מסיבה זו, נכון ל-2007. ממשלות הליכוד גם הגדילו במידה ניכרת את תקציב הישיבות, החינוך העצמאי ורשת מעיין החינוך התורני של ש”ס, כמו גם את התמיכה בעמותות חרדיות. בגין החליט גם על הענקת קצבת הבטחת הכנסה גם לאברכים. אף על פי שגם ממשלות המערך הפגינו נכונות לוויתורים מופלגים לחרדים במסגרת הקואליציות שהקימו לאורך השנים, נראה שהמרכיב המסורתי החזק בקרב גרעין התמיכה של הליכוד, ומנגד אפיונן החילוני המובהק של רבות מתנועות השמאל בישראל, וזיהוין בקרב המגזר החרדי כחלק מאליטה אליה מעולם לא חשו עצמם החרדים כשייכים, גרמו להזדהות רגשית עם הליכוד בקרב רבים במגזר החרדי, ובו בזמן לרגשי טינה עמוקים כלפי המערך והעבודה. רגשות אלו התבטאו בין השאר בנאום השפנים והחזירים של הרב שך, שסימן עבור רבים את זיהויים הסופי של החרדים כחלק מגוש הימין בישראל.

שבר גדול ביחסיו של הליכוד עם הדתיים הלאומיים אירע בזמן תוכנית ההתנתקות ב-2005, במהלכה הובילה ממשלה בראשות הליכוד את פינוי כלל יישובי רצועת עזה וצפון השומרון. אמנם העובדה שהמהלך הפתאומי היה מזוהה עם שרון יותר משהיה מזוהה עם הליכוד, וכי רוב התומכים בו עזבו לקדימה לאחר פילוג התנועה, הביאה במידה מסוימת לאיחוי הקרע, אך האפשרות לוויתורים מדיניים נוספים מוסיפה להיות מוקש אפשרי ביחסיו של הליכוד עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לברית זו עם הדתיים הלאומיים, אשר על כל קשייה מתבססת על חזון מדיני משותף ואמונה באידאולוגיה הציונית, כמו גם על נוכחות מסורתית ואף דתית חזקה בתוך הליכוד, נראה שהחיבור לחרדים היה פוליטי יותר מאשר אידאולוגי, ואידיאל לימוד התורה כדרך חיים לא זכה מעולם לתמיכה רבה במפלגה. גם הסתגרותם המופגנת של החרדים מפני החברה הישראלית לא אפשרה חיבור משמעותי בינם לליכוד. עקב כך בשנת 2003 הסכים הליכוד ללא היסוס רב לדרישתה של מפלגת שינוי להקים קואליציה ללא חרדים לאחר הבחירות לכנסת השש עשרה, ואף קיצץ עמוקות בקצבאות במסגרת מדיניותה הכלכלית של הממשלה שהוקמה בראשותו לאחריהן. גם בהתלהט הוויכוח סביב נושאי הגיור והיתר המכירה בשנות השמיטה, התנגדו ככלל אנשי הליכוד לגישתם ההלכתית הנוקשה של החרדים.[9]

תומכים

בשנים 1969–1992 היו תומכי הליכוד צעירים יותר בממוצע מתומכי המערך. ככל הנראה, הסיבה לכך היא בתחלופה דורית ולא בשינוי אישי אצל המצביעים במהלך החיים. לעומת זאת, לא נמצא כל קשר בין מגדר לבין דפוסי הצבעה. מצביעי הליכוד הגיעו בממוצע ממעמד יותר נמוך. בעוד בסקרים לא נמצא קשר בין דפוסי הצבעה לרמת הכנסה, מצביעי הליכוד גרו בצפיפות דיור יותר גדולה והיו בעלי השכלה יותר נמוכה. הבדלי השכלה בין מצביעי הליכוד והמערך לא נמצאו בשנים 1969–1977, אך התחילו להופיע בבחירות 1981 והתחזקו בבחירות של 1984-1992.[10]

בשנים 1969 ו-1973 לא היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך, אף על פי שהם תמכו יותר בצביון יהודי למדינה, אולם בשנים 1977–1981 היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך ובבחירות 1984–1992 היו מצביעי הליכוד הרבה יותר דתיים ממצביעי המערך ומפלגת העבודה.[10] תוצאות בחירות 2015, הצביעו על תמיכה משמעותית וחזקה לליכוד בערי הפריפריה של ישראל. בבחירות אלו התבסס ניצחון הליכוד על תמיכתם של מצביעים מסורתיים ודתיים מערי הפיתוח ומההתנחלויות ביהודה ושומרון.

עדה

עיקר תומכי המפלגה הליברלית היו אשכנזים, כך שלמרות תמיכה של מזרחים ותיקים בתנועת החרותגח”ל לא זוהתה בהכרח עם תומכים מזרחיים. במעבר מגח”ל ב-1969 לליכוד ב-1973 גברה התמיכה של המזרחים בליכוד ובבחירות 1977 גדלה התמיכה עוד יותר כך שהליכוד גבר על המערך בבחירות אלו כמעט בכל השכונות, היישובים והערים בהם האוכלוסייה הייתה בעיקרה של מזרחים. בשנה זו היו כ-52% ממצביעי הליכוד מזרחים (ילידי אסיה-אפריקה או ילדים של אב יליד אסיה-אפריקה), 38% אשכנזים (ילידי אירופה-אמריקה או ילדים של אב יליד אירופה-אמריקה) ו-10% ילידי ישראל. ב-1977, 53% מהמזרחים ו-44% מילידי ישראל הצביעו לליכוד, אך רק 20% מהאשכנזים.[11]

התמיכה של המזרחים בליכוד, ובגח”ל ממנה צמח הליכוד, התגברה עם השנים והייתה בעלת היקף שונה בהתאם למרחק מהערים הראשיות של ישראל. המזרחים הוותיקים תושבי שכונות ישנות בערים הגדולות, כמו מוסררהנחלאותכרם התימניםשכונת התקווהכפר שלםנווה שלום וואדי סאליב, היו תומכים מסורתיים של תנועת החרות וכבר ב-1965, זכתה גח”ל בתמיכה של 40.7% בממוצע בשכונות אלו. לאחר הקמת הליכוד ב-1973 עלה שיעור התמיכה ל-46.7% וב-1977 הגיע ל-55.7%. בשיכוני עולים בערים הגדולות, דוגמת רוממהקריית יובלעיר גניםפרדס כץתל גיבורים וג’סי כהן בחולוןעמישבתל כבירמחנה דוד בחיפה רמת הרצל ודורה בנתניה, זכה גח”ל בבחירות לכנסת השישית ב-1965 ב-25.6% בממוצע. התמיכה עלתה עם השנים, בשנת 1973 זכה הליכוד ברב שיכוני העולים ביותר קולות מהמערך, וב-1977 הגיעה התמיכה בליכוד ל-47.4% בממוצע. בערי עולים ליד הערים הוותיקות, דוגמת אור יהודהראש העיןאור עקיבאקריית אתאיהודלודקריית ים ורמלה, היה שיעור תמיכה דומה לזה שבשיכוני העולים בערים. התמיכה עלתה מ-23.7% ב-1965, ל-45.8% ב-1977. בערי הפיתוח היה שיעור התמיכה בגח”ל ב-1965 נמוך יחסית ועמד על 17.5% בממוצע. עמירם גונן משער שהסיבה לשיעור נמוך זה הוא התלות של תושבי הפריפריה בשלטון המרכזי. שיעור התמיכה בערי הפיתוח עלה ב-1977 ל-44.1% ובשנה זו הליכוד קיבל יותר קולות מהמערך כמעט בכל ערי הפיתוח.[12]

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים הגיע לשיאו בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, שבהן היה השסע העדתי חלק מרכזי במערכת הבחירות. בעצרת בחירות של המערך אמר דודו טופז, במה שנודע כנאום הצ’חצ’חים: “תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ’חצ’חים שהורסים אספות בחירות… הצ’חצ’חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות”. מנחם בגין הגיב למחרת על הדברים באומרו לבוחריו להתקשר למכריהם:

רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך-הכל: הצ’חצ’חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים המשיך להיות חזק מאוד גם בשנים שלאחר מכן. בבחירות 1992, 41% מהמזרחים ו-24% מילידי ישראל הצביעו לליכוד, אך רק 16% מהאשכנזים. כתוצאה מכך, 68% ממצביעי הליכוד היו מזרחים, 21% אשכנזים ו-11% ילידי ישראל.[11] ירידת כוחן של המפלגות הגדולות, עלייתה של מפלגת ש”ס ועליית שיעור הנישואים הבין עדתיים הקהו את השיוך העדתי של המפלגות הגדולות בישראל, כך שאף על פי שעדיין יש לליכוד יותר תמיכה אצל המזרחים, השיוך אינו כה מובהק.[13]

היסטוריה וציוני דרך

בראשות מנחם בגין

בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודד הליכוד וזכה ב-39 מנדטים, לעומת 51 למערך. ב-1976 התאחדו המפלגות הקטנות הרשימה הממלכתית, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והמרכז העצמאי (פורשי המרכז החופשי) והקימו את מפלגת לע”ם, שנשארה חברה בסיעת הליכוד. עם הקמת לע”ם, התבססה המפלגה החדשה כחטיבה השלישית בגודלה בליכוד, לצד חירות והמפלגה הליברלית.

בשנת 1976 התקיימה ועידת הליכוד בחברון, לפי דרישת מנחם בגין. בוועידה נקבע כי “השאיפה היא להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון”.[14]

בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שהתקיימו על רקע אינפלציה גואה, טראומת מלחמת יום הכיפורים ממנה לא הצליחה עדיין המדינה להתאושש, ותחושת מיאוס ציבורי הולכת וגדלה כלפי פרשות שחיתות בהן היו מעורבים בכירי המערך, ובמיוחד ההאשמות כנגד אשר ידלין ואברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים שהביאה לפרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הסתמנה לראשונה אפשרות אמיתית לחילופי שלטון בישראל. בנוסף לכך נראה היה כי בני הברית המסורתיים של שלטון המערך אינם מוכנים עוד לחסות בצילו, ואירועים כגון יום האדמה ומשבר קליטת מטוסי הF-15 בשבת, אותתו על התרחקותם של הציבור הערבי והדתי ממנו.

על היערכות הליכוד למערכת הבחירות העיב התקף לב קשה ממנו סבל בגין בתחילת אפריל, אשר מנע ממנו ליטול חלק ברוב שלבי המערכה. לבסוף למרות בריאתו הרופפת, הצליח בגין להשתתף בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו מול שמעון פרס. אף שבעימות לא היה מנצח ברור, הצליח בגין לשלול את התדמית הקיצונית שביקשו להדביק לו אנשי המערך, והצטייר כמנהיג שקול ומוכן להנהגה.

הליכוד ניצח בבחירות עם 43 מנדטים, לעומת 32 בלבד למערך, ומנחם בגין היה לראש הממשלה. ניצחון הליכוד כונה בפי שדר החדשות חיים יבין “מהפך“, מילה שהפכה למטבע לשון שגור בפי רבים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה ראש הממשלה הנבחר לא היה נציג תנועות הפועלים על גלגוליהן השונות, ושלטונם הרציף של מפא”י ויורשיה, שנמשך למעשה עוד מאז הקמתה בימי היישוב ב-1930, הגיע לידי סיום. ההלם עם היוודע התוצאות ניכר היטב על פניהם של חברי המערך, ומזכ”ל העבודה יצחק בן-אהרן כינה אותן “הכרעה לא לגיטימית” וטען כי “אם זה רצון העם – אז צריך להחליף את העם”.

הישגיה העיקריים של ממשלת הליכוד הראשונה היו הסכם השלום עם מצרים, הנפת נס ההתיישבות היהודית ביש”ע ובגליל, תוכנית שיקום שכונות והפצצת הכור הגרעיני בעיראק במסגרת מבצע אופרה. בנוסף נחקק בתמיכת ממשלת בגין חוק ירושלים, שעיגן בחוק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל.

ב-1981, על רקע מערכת בחירות סוערת במיוחד לכנסת העשירית זכה הליכוד ב-48 מנדטים לעומת 47 של המערך והקים ממשלה צרה בראשותו של בגין. ממשלה זו ידועה בשל המשכם של מפעלי הממשלה הקודמת, חקיקת חוק רמת הגולן, וכן בשל החלטתה על היציאה למבצע שלום הגליל.

ב-1983 התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה ומראשות הליכוד בהצהירו “אינני יכול עוד”. עד לפטירתו ב-9 במרץ 1992 התבודד בביתו ולא שב לפעילות ציבורית.

בראשות יצחק שמיר

ראש הממשלה השני מטעם הליכוד היה יצחק שמיר, אשר מונה לראשות הממשלה בעקבות פרישתו של בגין בשנת 1983. זאת, לאחר שניצח את דוד לוי בבחירות שנערכו במרכז הליכוד. כבר בחודשי כהונתו הראשונים, נאלץ שמיר להתמודד עם משברים רבים. אסון צור השני שהתרחש ב-4 בנובמבר 1983 המחיש את פגיעותו של צה”ל, שהיה שרוי עדיין בעומק לבנון. גם המצב הביטחוני בפנים הארץ נראה כמדרדר, לאחר אירועים כגון פיגוע באוטובוס בירושלים ב-6 בדצמבר 1983 (שנחשב לאירוע חריג בזמנו), והשתלטות מחבלים על קו 300, שגררה אף משבר פוליטי-חוקתי קשה לאחר שנתגלה כי אנשי השב”כ הרגו שניים מן המחבלים בחקירתם, לאחר שאלו נחלצו ללא פגע מהפיגוע עצמו. באופן חריג נאלצה הממשלה להתמודד גם עם טרור יהודי, לאחר שנתגלה דבר קיומה של המחתרת היהודית שהייתה אחראית לשורת פיגועים כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון.

במישור הכלכלי סבלה המדינה מכישלון תוכנית “המהפך הכלכלי”, עלותה של מלחמת לבנון, המיתון העולמי, ומשבר מניות הבנקים שפרץ במלוא עוצמתו ב-2 באוקטובר 1983 לאחר שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את מניותיהם בבורסה. כל אלו הכו בכלכלת ישראל, גרמו להיפר-אינפלציה, והביאו את המשק אל סף התמוטטות.

גם הקיטוב בין המחנות הפוליטיים בארץ, שעלה אל השטח בעקבות מלחמת לבנון, המשיך להחמיר, ורציחתו של פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצוויג הביאה את האלימות הפוליטית בארץ לשיא חדש.

למרות כל אלו הצליח שמיר למתן את הירידה הקשה שהייתה צפויה בכוחו של הליכוד, ובבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 זכה הליכוד ב-41 מנדטים, לעומת 44 למערך בראשות שמעון פרס. בשל התיקו הפוליטי היחסי שנוצר נאלץ פרס להקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם הליכוד. במסגרת הסכם רוטציה עמד בראשה פרס למשך שנתיים, ולאחר מכן שמיר החל מ-1986 למשך שנתיים נוספות. ממשלת אחדות זו התאפיינה בעיקר במאמציה המוצלחים לבלום את האינפלציה המשתוללת ולייצב את המשק, וכן בהמשך הנסיגה ההדרגתית מדרום לבנון, וביסוס רצועת הביטחון. בנוסף זכור הסכם לונדון שיזם פרס לשלום עם ירדן במסגרתו תשלוט זו בפלסטינים בשטחי יש”ע, הסכם שלא יצא אל הפועל בשל התנגדות שמיר.

בתקופה זו בלטה תופעת המחנאות והמאבקים הפנימיים בליכוד, ובמיוחד בלטו דוד לוי, ואריאל שרון כאופוזיציה לשמיר. למרות מאמציהם לא הצליחו השניים ליצור איום ממשי על שמיר, על אף מאבקים פנימיים לא קלים, שהגיעו לשיאם בכינוס מרכז תנועת החירות שפוצץ ב-1986 על ידי פעילים ממחנה לוי. שמיר אמר אחרי הכנס: “זוהי תנועה שמאבדת את עצמה לדעת”.[15]

באוגוסט 1988 אוחדו סופית מוסדות חרות והליברלים והתנועה החדשה נקראה הליכוד – תנועה לאומית ליברלית. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה הקים יצחק שמיר פעם נוספת ממשלת אחדות עם המערך, אך בראשותו. גם בממשלה זו ניסו לקרוא על שמיר תיגר מימין “החישוקאים”: אריאל שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי. בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990, שזכה לכינוי “ליל המיקרופונים” ביקש שמיר את אמון חברי המרכז בו ובמדיניותו. בעוד מורמות אצבעות החברים, החל שרון לקרוא ממיקרופון אחר: “אני שואל את חברי המרכז: מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו! מי נגד שיתוף מגורשים? שירים ידו! מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים ידו!”.[16]

ב-1990 התפוררה ממשלת האחדות עקב “התרגיל המסריח” שבו ניסה שר האוצר שמעון פרס לרקוח בחשאי הסכם עם החרדים להקמת ממשלה בראשותו. לאחר כישלונו של פרס להרכיב קואליציה, וקריאתו המפורסמת של שמיר “אברשה חזור הביתה!” אל חבר הכנסת אברהם שריר שעזב קודם לכן את הליכוד, הוקמה ממשלת ימין-דתיים צרה, שזכורה בעיקר בשל הסכמת שמיר להשתתף בועידת מדריד ובהסכמתו למשא ומתן עם הצדדים במזרח התיכון מלבד אש”ף, בשל ההבלגה הישראלית במלחמת המפרץ ובשל מפעלי העלייה מברית המועצות לשעבר ועליית יהודי אתיופיה. בבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 נחל הליכוד תבוסה והשיג רק 32 מנדטים, וזאת לעומת 44 מנדטים לעבודה. בעקבות כך פרש יצחק שמיר מתפקידו כיו”ר המפלגה.

בראשות בנימין נתניהו: כהונה ראשונה

לאחר התפטרותו של שמיר התמודד נתניהו על תפקיד יו”ר המפלגה מול דוד לוימשה קצב ובני בגין. מערכת הבחירות לוותה בחילופי האשמות והשמצות קשות בין נתניהו ללוי, שיאן בפרשת הקלטת הלוהטת, בה טען נתניהו בשידור ישיר בטלוויזיה כי “בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים” מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא נראה בוגד באשתו. למרות הפרשה, שהדיה ירדפו את שני האישים למשך שנים ארוכות, נבחר נתניהו ברוב גדול להנהגת הליכוד.

נתניהו הנהיג את הליכוד באופוזיציה לממשלת רבין ובהתנגדות להסכמי אוסלו, וביסס את מעמדו בראשותו. לאחר רצח רבין התנגד נתניהו להקדמת הבחירות משום שסבר שהדבר יתפרש כניצול לא ראוי של הרצח. במהלך כהונת הכנסת הגיעו יחסיהם של נתניהו ולוי, שדומה היה שלא יכלו להחמיר עוד, לשפל חדש כאשר זה האחרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת גשר. ערב הבחירות לכנסת ה-14 הצליח נתניהו לצרף את לוי ומפלגתו, כמו גם את צומת של רפאל איתן, לרשימה משותפת בראשותו. יותר משנעשה הדבר על מנת להגדיל את כוחו של הליכוד, הייתה מטרת האיחוד למנוע מהשניים להתמודד מול נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה, ויעיד על כך השריון הלא פרופורציונלי לכוחן האמיתי שניתן למפלגותיהם: שבעה נציגים במקומות שנחשבו ריאליים לכל אחת מהן.

בבחירות זכה נתניהו בראשות הממשלה ברוב דחוק מול שמעון פרס, אך הרשימה המשותפת זכתה רק ל-32 מנדטים, מהם 22 לליכוד. נתניהו לא הצליח לשמור על יחסים טובים עם שריו והביא לפרישת מספר שרים מהממשלה ולאחר מכן מהליכוד. תנועת “גשר” של דוד לוי פרשה מהשותפות עם הליכוד וחברה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בשנת 1999, לעבודה במסגרת ישראל אחת. נתניהו ניסה בעת ובעונה אחת להמשיך בתהליך אוסלו אליו הייתה מחויבת הממשלה בהסכמים בינלאומיים, ולנקוט קו תקיף יותר נגד הפלסטינים בהתאם לעמדתו הניצית המסורתית של הליכוד, אך לא הצליח להביא את שריו לתמוך בדרכו. בני בגין פרש מהממשלה בעקבות הסכם חברון ולאחר חתימת הסכם ואי שהביא להקדמת הבחירות, הקים את חרות ב-23 בפברואר 1999. מנגד, קבוצת חברי כנסת שהיו ממוקמים משמאלו, בראשות יצחק מרדכי, חברו להקמת מפלגת המרכז. צומת החליטה גם היא שלא להתמודד בבחירות ביחד עם הליכוד.

בבחירות 1999 הפסיד נתניהו לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה, והליכוד בראשותו השיג 19 מנדטים בלבד, שיא שלילי כמוהו לא נראה מאז הקמתו. בעקבות התבוסה פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומהכנסת.

בראשות אריאל שרון

לאחר פרישתו של נתניהו מונה אריאל שרון לשמש במקומו כיושב ראש זמני. ב-2 בספטמבר 1999 גבר שרון בפריימריז על אהוד אולמרטמאיר שטרית ופרופ’ ולדימיר הרצברג, ונבחר באופן רשמי לראשות המפלגה. שרון הנהיג את הליכוד בזמן תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. כיו”ר הליכוד, יזם שרון תוכניות הבראה וייעול במנגנוני התנועה, צמצם את הגרעון התקציבי של המפלגה והחל במסע לראשות הממשלה. בחודש יולי 2000 הוביל הליכוד את בחירתו של חבר הכנסת מטעמו, משה קצב, לנשיא מדינת ישראל. ב-2001, על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, התנהלו בחירות חדשות לראשות הממשלה. בנימין נתניהו סירב להתמודד ללא בחירות חדשות לכנסת והשאיר את הבמה לאריאל שרון שזכה ברוב מוחץ ונתמנה לראש הממשלה, לאחר שהקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. חודשים אחדים לאחר שנבחר שרון לראשות הממשלה הכריז בפני כנס מורות בלטרון, בניגוד למצע הליכוד, כי הוא מוכן לאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית. על רקע כוונותיו אלו יזמה קבוצה של חברי מרכז הליכוד בשם “הפורום לשמירת ערכי הליכוד” שבראשה עמד ח”כ אלי כהן, הצעת החלטה הקובעת כי הליכוד מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. הצעת החלטה זו התקבלה על ידי מרכז הליכוד, הגוף המחוקק והעליון של התנועה, ברוב מוחץ.

בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, והובילה את המערכת הפוליטית לבחירות חדשות. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד לקראת הבחירות הכלליות, שנערכו לאחר שבנימין נתניהו קיבל את הצעתו של שרון לשמש כשר החוץ, התמודד נתניהו מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד ושרון נבחר לעמוד בראש הליכוד. לאחר ההתמודדות הפנימית חבר נתניהו לשרון ובבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 ניצח שרון פעם נוספת ונבחר לראשות הממשלה, והליכוד קיבל 38 מנדטים, פי שניים מבכנסת הקודמת. זמן קצר לאחר מכן התאחדה מפלגת ישראל בעליה עם הליכוד, ומספר המנדטים שלו הגיע ל-40.

את מדיניותה הכלכלית של הממשלה החדשה הוביל נתניהו שמונה לשר אוצר, וזאת אף על פי שרצה תחילה להמשיך בתפקידו כשר חוץ. בתקופתו הובילה הממשלה רפורמות כלכליות ליברליות רבות, שכללו בין השאר קיצוץ חד בקצבאות הרווחה, הורדת מיסים (לצד ביטול פטורים והרחבת בסיס המס), והפרטת גופים ממשלתיים. השיפור במצבו של המשק שהיה נתון במשבר מאז פריצת האינתיפאדה, והצמיחה הגבוהה בשנים שלאחר מכן מיוחסים על ידי רבים למדיניות זו, אף על פי שיש הטוענים כי אמצעים חריפים אלו הובילו לפגיעה קשה מדי בשכבות החלשות, ואף פגעו בבסיס התמיכה של הליכוד.

בתקופה זו גברה הביקורת בציבור על כוחו העצום של מרכז הליכוד, שנבע משליטתו על בחירת הרשימה לכנסת, ומהגידול הפוליטי בכוחו של הליכוד כולו.[17] בתקשורת הועלו טענות על סידור מכרזים לחברי מרכז ומינויים פוליטיים מתרבים במשרדי הממשלה שנשלטו על ידי התנועה, כמו גם על תופעות אזוטריות יותר כגון נוכחות ערה של חברי הכנסת של התנועה באירועים משפחתיים של חברי המרכז, מתוך רצון לשמור על יחסים טובים איתם. גם ריחוק גופים מקצועיים ממוקדי קבלת ההחלטות, שהתקבלו בתכיפות הולכת וגדלה ב”פורום החווה”,[18] והתחושה בקרב חלקים בציבור כי ויתוריו המדיניים המפתיעים של שרון נבעו מרצון להימנע מהעמדה לדין בשל החשדות הפליליים נגדו,[19] גררו האשמות בדבר השחתת הנורמות הציבוריות.

תוכנית ההתנתקות והמחלוקות

ב-2004 החל שרון לקדם תוכנית פרי יוזמתו, תוכנית ההתנתקות, שעיקרה פינוי רצועת עזה מהתנחלויות ישראליות ויציאת הצבא ממנה, וכן פינוי ארבעה יישובים בצפון השומרון. בשל התנגדות עזה נוספת מצד גורמים בתנועה החליט שרון להעמיד את התוכנית לאישור חברי הליכוד. תוצאות המשאל היו דחיית תוכנית ההתנתקות על ידי מתפקדי הליכוד, ברוב של 59.5%. חרף דחיית התוכנית הצהיר שרון שמנוי וגמור עמו לבצעה והוא הביא אותה למשאל נוסף בפני חברי מרכז הליכוד, תוך הבטחה כי תוצאות המשאל יחייבו אותו, על אף שאין למשאל זה תוקף חוקי מחייב. לאחר שהתוכנית נדחתה גם במשאל שנערך בקרב חברי המרכז אמר שרון “נכשלתי, אחשוב על תוכנית חדשה” והביא את התוכנית לאישור הממשלה, תוך שהוא מאיים כי שר שלא יתמוך בתוכנית יפוטר. התוכנית אושרה על ידי הממשלה ומאוחר יותר הובאה להצבעה בכנסת, שוב כששרון מאיים על חברי סיעת הליכוד כי ינקטו סנקציות נגד ח”כ שלא יצביע בעד ההצעה. התוכנית אושרה בכנסת בהצבעה שכונתה “ליל השפנים” וביצועה החל ב-15 באוגוסט 2005 והושלם ימים אחדים לאחר מכן. היו שאמרו כי בעקבות ההחלטה לבצע את התוכנית חל פילוג “דה-פקטו” בליכוד, כאשר שלושה-עשר מחברי-הכנסת של הסיעה, שכונו “המורדים” (על ידי נאמני שרון), הצביעו כנגד ממשלת שרון בשל הפרת החלטת משאל המתפקדים על-ידו. כשבוע לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר, בנימין נתניהו, מן הממשלה.

בהצבעה שנערכה בוועידת הליכוד על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, דחה המרכז את ההצעה ברוב של כחמישים ושניים אחוזים. תוצאה זו נחשבה לניצחון לשרון ולתבוסה קשה ליריבו הפוליטי, בנימין נתניהו.

שרון גם לא נענה להחלטת ועידת הליכוד לקיים משאל עם בנושא תוכנית ההתנתקות, אף שגם רוב גדול בסיעה – 27 חברי כנסת תמך בקיום משאל עם כזה. בהצבעה על הנושא בכנסת התפלגה הסיעה בהצבעה ו-13 שרים וח”כים הצביעו בכנסת כנגד משאל עם בניגוד לעמדת הסיעה, כתוצאה מכך נפלה ההצעה לקיים משאל עם בעניין תוכנית ההתנתקות. ימים אחדים לאחר מכן הביא שרון לכנסת לאישור את הצעתו למנות כשרים חדשים בממשלתו את רוני בר-און ואת זאב בוים והודיע לכנסת על מינוי סגני שרים שהתנגדו כמוהו למשאל העם. המינויים החדשים זכו לגינוי רחב של כל סיעות הבית, משום שנראו כמתן תמורה אישית על דרך ההצבעה של אותם ח”כים. שרון הסיר את הצעתו למינוי השרים מאחר שקבוצת חברי כנסת במפלגתו הודיעו שלא יתמכו בה ולא הובטח למינוי הרוב הדרוש. בעקבות כישלון המינויים אמר שרון “בסך הכל רציתי לעשות טובה לחברים, למה שקרה היום יהיו השלכות גדולות”.

ימים ספורים לאחר פרשת מינוי השרים, בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד על רקע ההתנגדות העזה במפלגה למהלכיו האחרונים ועל רקע כישלון מינוי השרים. יחד עם עוד שלושה-עשר חברי כנסת שפרשו מהליכוד הוא הקים את מפלגת קדימה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למפלגה החדשה גם פורשים ממפלגת העבודה.

בראשות בנימין נתניהו: כהונה שנייה

שלט בחירות 2006 של הליכוד

עם פרישת שרון החל מסע הבחירות לראשות הליכוד, כשהמתמודדים היו בנימין נתניהו, סילבן שלוםשאול מופזמשה פייגליןעוזי לנדאו וישראל כץ. הבחירות המוקדמות התקיימו ב-19 בדצמבר. בתחילת דצמבר הודיע המועמד עוזי לנדאו על פרישתו מהמירוץ ותמיכתו בבנימין נתניהו על בסיס מצע מדיני משותף. כשבוע לאחר מכן, הודיע שר הביטחון שאול מופז במפתיע על הצטרפותו למפלגת קדימה בניגוד לעמדתו המוצהרת הקודמת. בנימין נתניהו זכה בבחירות אלו ברוב גדול, עם 46 אחוזי תמיכה, ושב לראשות הליכוד.

בבחירות 2006 ספגה סיעת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את אחת המכות הפוליטיות הקשות בתולדותיה. לאחר מערכת הבחירות בהן גרפה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט אחוז נכבד מהמצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, התרסקה הליכוד ממפלגת שלטון בעלת 38 מנדטים ל־12 מנדטים בלבד, ובכך הפכה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת, השווה בגודלה לסיעת ש”ס. עם זאת, כיוון שהליכוד הייתה הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה (ש”ס הייתה בקואליציה), כיהן יושב־הראש שלה, בנימין נתניהו, כראש האופוזיציה,עד לבחירות לכנסת ה-18 .

חברי הליכוד מתייעצים עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין אחרי הבחירות לכנסת העשרים, בהם זכה הליכוד ל-30 מנדטים.

למרות התבוסה הקשה שספגה המפלגה בהנהגתו, זכה נתניהו לעדנה מסוימת בעין הציבור לאחר שאירועים כגון השתלטות החמאס על רצועת עזה והתגברות ירי הקסאמים, ובצידם פריצת מלחמת לבנון השנייה נראו כמוכיחים את אזהרותיו המוקדמות בדבר הסכנות הביטחוניות הטמונות לישראל, אזהרות שתוארו בזמן הבחירות כ”קמפיין הפחדה” וזכו ללעג מצד מתנגדיו.[20] גם פעילות ההסברה העניפה מחוץ לישראל בה עסק בזמן המלחמה בלבנון זכתה להערכה. מדיניותו הכלכלית הקפיטליסטית שהובילה לתבוסתו בבחירות, נחשבה לאחד הגורמים לשגשוג הכלכלי המחודש (ששרר עד פרוץ משבר הסאבפריים).

ביולי 2007, לאחר הבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה שבהן ניצח אהוד ברק, החליטו ראשי הליכוד כי עליהם להיערך לבחירות הבאות לכנסת ולהקדים את הבחירות לראשות התנועה. נתניהו, שהתמיכה בו בקרב הציבור הייתה גבוהה לפי הסקרים באותה התקופה, טען שיש לקיים את הבחירות לראשות התנועה בהקדם האפשרי, ואילו סילבן שלום טען שיש לערוך אותן רק בסוף 2007. לאחר שמרכז הליכוד החליט לקיים את הפריימריס כבר ב-14 באוגוסט, פרש שלום מהמירוץ בטענה שלא ניתן לו זמן להיערך לבחירות וכינה את ההחלטה על הקדמת הבחירות “הצגה נוסח משטר הבעת’ הסורי“. בבחירות על ראשות הליכוד התמודדו נתניהו, משה פייגלין ודני דנון, יו”ר הליכוד העולמי. נתניהו ניצח בהן ברוב של 73%, ופייגלין קיבל 23.4% מקולות המצביעים.

הבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת ה-18 התקיימו ב-8 בדצמבר 2008[21] והשתתפו בהן כלל מתפקדי הליכוד אשר בחרו 12 נציגים ברשימה ארצית ושני נציגים למשבצות העולים. בנוסף, כל מתפקד בחר נציג של המחוז אליו הוא משתייך. המקום הראשון שוריין לנתניהו. תוצאות ראשונות פורסמו בלילה שאחרי הבחירות, אך לאחר מכן פורסמו תוצאות שונות במקצת על פי פרשנות אחרת של תקנון הליכוד. ערעורים שונים הוגשו לבית המשפט המחוזי על הרשימה, אולם רק ערעורו של מיכאל רצון, על דחיקת נציגי הרשימה הארצית מפני נציגי המחוזות, התקבלה, בטענה שהשינוי נעשה על מנת לדחוק אחורה את משה פייגלין, שהוא שיקול זר. אולם בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה באומרו שהתערבות בהליכים בתוך מפלגה צריכים להיות מוגבלים למקרים קיצוניים, ושלא הוכח שאכן היו שיקולים זרים בפני בית הדין העליון של הליכוד, בניגוד לוועדת הבחירות שלה. השופטים גם בקשו שהליכוד תנקוט אמצעים כדי שמקרים כפי שהובאו בערעורים לא יישנו.[22] סמוך להגשת הרשימה לוועדת הבחירות המרכזית חתם הליכוד על הסכם איחוד עם מפלגת אח”י, שפרשה מהבית היהודי, ובמסגרתו שוריינו לאח”י המקומות 39 (שלום לרנר) ו-45 (אדמונד חסין) ברשימת הליכוד-אח”י לכנסת השמונה עשרה.

בבחירות לכנסת ה-18 קיבלה תנועת הליכוד 27 מנדטים. אף על פי שקדימה קיבלה 28 מנדטים, הצליח בנימין נתניהו לגבש רוב קואליציוני ולהרכיב את הממשלה. ביום שלישי ב-31 במרץ 2009 הושבעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו. בממשלה היו חברים 30 שרים ושמונה סגני שרים והיא הייתה מהממשלות הגדולות בהיסטורית מדינת ישראל. המפלגות הגדולות החברות בממשלה היו: מפלגת הליכוד, מפלגת ישראל ביתנו, ש”ס ומפלגת העבודה. הממשלה אושרה ב-69 קולות, כאשר חמישה מחברי מפלגת העבודה בחרו להיות נוכחים במליאת הכנסת אך לא להשתתף בהצבעה. לתפקיד יו”ר הכנסת ה-18 נבחר ח”כ ראובן ריבלין.

בתחילת דצמבר 2011 הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקדמת הפריימריז על ראשות מפלגת הליכוד. כעבור מספר שבועות זכתה ההודעה לתמיכת ואישור מרכז המפלגה, ונקבע מועד ההתמודדות לתאריך 31 בינואר 2012. סילבן שלום, שהתכוון להתמודד מול נתניהו, יצא בהכרזה על אי חוקיותו של ההליך, אך לבסוף הסיר את התמודדותו מול נתניהו. היחיד שהתייצב מול נתניהו היה משה פייגלין. בבחירות ניצח נתניהו כשהוא מקבל 74% מקולות הבוחרים, לעומת פייגלין ששימר את הישגו מהבחירות הקודמות – 24%.

באוקטובר 2012 הודיעו בנימין נתניהו (יו”ר הליכוד) ואביגדור ליברמן (יו”ר מפלגת ישראל ביתנו) על כוונתם להגיש רשימת מועמדים משותפת לשתי המפלגות, שנקראה “הליכוד – ישראל ביתנו“, בבחירות לכנסת התשע עשרה. הסיעה המשותפת זכתה ב-31 מנדטים, מתוכם 20 לליכוד, ונתניהו מונה להקים את הממשלה השלישית בראשותו.

ב-9 ביולי 2014 פורקה הסיעה המשותפת למרכיביה, וסיעת הליכוד חזרה לתפקד כסיעה עצמאית.[23]

ב-2 בדצמבר 2014 פיטר ראש הממשלה נתניהו ממשלתו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני, בהאשמת חתרנות נגדו. בהמשך הערב התפטרו יתר שרי יש עתיד, ונתניהו הודיע על כוונתו לתמוך בהצעות החוק להקדמת הבחירות שהונחו על שולחנה של הכנסת באותם ימים. בבחירות לכנסת העשרים, שנערכו ב-17 במרץ 2015, זכה הליכוד לניצחון, והגדיל כוחו ל-30 מנדטים. ניצחון זה הושג בניגוד לתחזיות מוקדמות והוצג על ידי נתניהו והליכוד ככזה שהושג “כנגד כל הסיכויים”. תומכי הליכוד טענו כי הקמפיין הנגטיבי והאגרסבי שנעשה לטענתם כנגד המפלגה מצד “חוגי השמאל והתקשורת”, יצר אפקט הפוך והוביל לתמיכה גדולה של מצביעים בבחירות אשר הציבה את הליכוד שוב כמפלגת השלטון. ביום הבחירות לכנסת העשרים, במטרה לגייס מצביעים נוספים למפלגתו, יצא נתניהו בהצהרה:

שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V15, יש לנו “צו 8“, יש לנו רק אתכם. צאו אל הקלפי, תביאו את החברים ובני המשפחה, הצביעו מחל כדי לסגור את הפער בינינו לבין מפלגת “העבודה”. בעזרתכם ובעזרת השם נקים ממשלה לאומית שתשמור על מדינת ישראל

ההתבטאות גררה ביקורת רחבת היקף נגד נתניהו, בישראל ומחוצה לה. הביקורת, שהחלה כבר ביום הבחירות, נשמעה גם חודשים לאחר מכן. אמירתו של נתניהו העלתה לדיון את השיח סביב הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיתזהותם הלאומית של ערביי ישראל ואופן ההתייחסות לזכות ההצבעה והבחירה שלהם.[24]

בספטמבר 2018, הצטרפה המפלגה לארגון גג של מפלגות שמרניות האיחוד הדמוקרטי הבינלאומי.[25]

בכנס החירום של הליכוד, 17 בנובמבר 2019

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, ב-20 בפברואר 2019, נמסרה הודעה משותפת לליכוד ולבית היהודי, בה נאמר כי סוכם שרשימת עוצמה יהודית תרוץ כבלוק טכני עם הבית היהודי, ובתמורה הליכוד מתחייב לשריין את המקום ה-28 ברשימתו לכנסת, עבור ח”כ מהבית היהודי, שיוכל לעבור לבית היהודי מיד לאחר היבחרו לכנסת.[26] חבר הכנסת ששוריין הוא סגן שר הביטחון אלי בן דהן, וכדי למנוע עתירות נגד המהלך הועברה מפלגת אח”י של אפי איתם לידיו של בן דהן ובוצע איחוד מפלגות עם הליכוד.[27] הליכוד זכה בכ-35 מנדטים המונים כ-26.46 אחוזים מן הקולות.[28]

נשיא המדינה ראובן ריבלין הטיל על יו”ר הליכוד, בנימין נתניהו, להרכיב את ממשלת ישראל השלושים וחמש, אך זה כשל במשימה ודחף לקיום בחירות בפעם השנייה ב-2019, לראשונה בתולדות המדינה.[29]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיעו ראשי המפלגות הליכוד וכולנו, על ריצה משותפת בבחירות. נציגי כולנו בכנסת ישובצו במקומות 5, 15, 29 ו-35. המפלגה קיבלה 32 מנדטים כך שרק שלושת המקומות הראשונים נכנסו, מתוכם יפעת שאשא-ביטון הוצבה כחלק ממפלגתה בעוד שאר הרשימה הצטרפה לליכוד.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש בוטלו הפריימריז לרשימת ליכוד והמועמדים לכנסת נשארו באותו מיקום, עם השריון למועמדי כולנו בראשות יפעת שאשא-ביטון. ב-26 בדצמבר 2019, בפריימריז שנערכו, התמודד גדעון סער על ראשות הליכוד מול נתניהו, ונתניהו נבחר כשקיבל 72.5% מהקולות.[30]

בבחירות לכנסת העשרים ושלוש קיבלה המפלגה 36 מנדטים (תוספת של 4 מנדטים מהבחירות הקודמות), לעומת 33 מושבים למפלגת כחול לבן.[31]

מבנה המפלגה

הגוף הרחב ביותר במפלגת הליכוד הוא מתפקדי (חברי) התנועה, הקונים את חברותם בתשלום דמי חבר שנתיים. גוף זה בוחר את יו”ר המפלגה (ומועמדה לראשות הממשלה), את חברי המרכז של המפלגה, ורשאי להיבחר למוסדותיה. בעקבות שינוי בחוקת הליכוד שבוצע לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006, עברה למתפקדי התנועה גם הזכות לבחור את חברי הכנסת של התנועה בבחירות אישיות (פריימריס).

מוסדותיו הארציים של הליכוד הם:

  • מרכז הליכוד – זהו המוסד העליון של התנועה, הרשאי להחליט בכל עניין ועניין של התנועה. בזמן התכנסותו הראשונית נקרא מוסד זה ועידת הליכוד, אך לאחר מכן הוא נהפך למרכז למשך ארבע השנים הבאות, עד לבחירתו מחדש. במרכז חברים כ-3000 צירים המורכבים מצירים שנבחרו בבחירות בסניפי התנועה בערים ומצירים מתוקף תפקידם. אלו הם חברי המרכז. בין השאר, מוסמך המרכז לשנות את חוקת המפלגה. עד 2006 היה המרכז אמון על בחירת חברי הכנסת של התנועה, אולם מספר שבועות לפני הבחירות הכלליות ב-2006 בחר המרכז לקבל את הצעתו של היו”ר, בנימין נתניהו, ולשנות את חוקת התנועה כך שהסמכות לבחירת הח”כים תועבר למתפקדים. היו”ר הנוכחי של מרכז הליכוד הוא חיים כץ
  • לשכת הליכוד – זהו המוסד האמון על כל הנושאים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והבין-מפלגתיים המצויים על סדר יומה של התנועה. הלשכה מורכבת בין השאר מחברי הכנסת של התנועה, ראשי ערים של התנועה וראשי הסניפים העירוניים של התנועה, אך תפקידה מוגבל לדיונים והמלצות בלבד ואין החלטותיה מחייבות, ולכן נחשבת לגוף חסר שיניים. יו”ר לשכת הליכוד הנוכחי הוא זאב אלקין
  • מזכירות הליכוד – מוסד זה אחראי על תפקודה השוטף של תנועת הליכוד, והוא מטפל בענייניה היום-יומיים. הוא מונה עד 61 חברים, ובאחריותו מינוי מנכ”ל התנועה וראשי האגפים הביצועיים של התנועה, וכמו כן הגדרת תפקידיהם סמכויותיהם ותחומי פעילותם, תוך הנחייתם ופיקוח עליהם במילוי תפקידם. יו”ר מזכירות הליכוד הוא ישראל כ”ץ
  • בית הדין – המוסד השיפוטי העליון של התנועה. חברי התנועה ומוסדותיה כפופים להחלטותיו ומחויבים לשיפוטו. בבית הדין חברים שופטים בדימוס ומשפטנים, והם המכריעים בענייני בוררות בנושאים שונים וכן בעניינים מהותיים, חוקתיים וערכיים. בראש נשיאות בית הדין כיום עומד חה”כ לשעבר מיכאל קליינר

בנוסף למוסדות אלו קיימים סניפי הליכוד, המהווים את המוסדות המוניציפליים (עירוניים) של הליכוד, הקיימים בכל רשות או מועצה מקומית, בכפוף לקיומו של מספר מתפקדים מינימלי של הליכוד באותה רשות מקומית. סניפי הליכוד מורכבים כל אחד ממועצת סניף ומהנהלת סניף. מועצת הסניף אמונה על בחירת רשימת הליכוד בבחירות המקומיות ומועמדו לראשות הרשות המקומית הרלוונטית. כמו במוסדות הארציים, רק חברי ליכוד רשאים לבחור ולהיבחר להיות חברי מועצות הסניפים והנהלותיהם, בכפוף לתקופת אכשרה.

מחלקת קשרי חוץ והסברה – הגוף המנהל את קשרי החוץ של הליכוד עם מפלגות וגופים זרים וכן מופקד על הסברה מטעם תנועת הליכוד. בראש המחלקה עומד אלי חזן.

כמו כן, לליכוד סיעה משלו בהסתדרות, וכן נציגים בהתאחדות הסטודנטים הארצית. לליכוד גוף צעירים רשמי המכונה “צעירי הליכוד“, המקיים, בין היתר, תאים סטודנטיאלים באוניברסיטאות ובמכללות, המכונים בדרך כלל כיום “תא לביא”. ראשיהם פעמים רבות, הם מועמדי הליכוד ליו”ר אגודת הסטודנטים באותו מוסד אקדמי. כפי ש”צעירי תנועת החירות” הצמיחו בעבר מנהיגות שחלקה נבחר לכנסת (מיקי איתן, מיכי רצון, ישראל כץ, מיכאל קליינר, לימור לבנת, רוני מילוא, צחי הנגבי ואחרים), כך גם “צעירי הליכוד” נחשבים “חממה” להצמחה של מנהיגות פוליטית ופרלמנטארית. כך בהיות יושבי ראש “צעירי הליכוד” – גלעד ארדן ויואל חסון – הפכו במרוצת השנים לחברי כנסת. יו”ר צעירי הליכוד הנוכחי הוא דוד שאין.

הליכוד העולמי, ארגון הגג של סניפי הליכוד בעולם, אחראי על הטיפול בסניפים בארצות זרות ועל הקשר של תנועת הליכוד עם יהדות התפוצות. לליכוד העולמי מספר סניפים בארצות הבריתקנדה, אוסטרליה, אפריקה ורוב מדינות אירופה. החל משנת 2015 העומד בראש הליכוד העולמי הוא יעקב חגואל, המכהן גם כסגן ומ”מ יו”ר ההסתדרות הציונית העולמית.

משרדי ומנגנוני התנועה שוכנים במצודת זאב, המבנה ההיסטורי ששימש גם את תנועת החירות, ברחוב המלך ג’ורג’ 38 בתל אביב.

במקביל לגופים הרשמיים, פועלים בליכוד כמה ארגונים פנימיים וקבוצות מתפקדים הזוכים להכרה רשמית, אך אינם מהווים חלק ממנגנון המפלגה. בין הקבוצות הפעילות ניתן למנות את קבוצת “גאווה בליכוד” העוסקת בקידום נושאים הקשורים לקהילה הגאה, “נתיב בליכוד” העוסקת בחקיקה לאומית-ליברלית, קבוצת “שגרירי הליכוד” העוסקת בהפצת מסרים לתומכי הליכוד להפצה ברשת ,[32] במהלך הבחירות לכנסת העשרים ואחת פורסם בניו יורק טיימס ובאתר ynet שקבוצה זו לכאורה מממנת מערך גדול של משתמשים מזויפים בטוויטר שתפקידם להפיץ שקרים בעיקר על בני גנץ.[33] קבוצת הליברלים בליכוד שעוסקת בקידום מדיניות כלכלית חברתית הנשענת על עקרונות הליברליזם הקלאסיהמטה הלאומי בליכוד המקדם את נושא ההתיישבות ואת הליכודניקים החדשים שמקדמים אג׳נדה ליברלית-דמוקרטית בליכוד.

סמל

אותיות סמל המפלגה נוצרו במקור בשנת 1977 על ידי המעצב הגרפי גדעון שגיא, אשר יצר גם את הסלסול של האות למ”ד כך שידמה לדגל המתנופף ברוח. בשנת 1981 שיפץ הפרסומאי ראובן אדלר את הסמל על בסיס הגופן העברי “חיים” בתצורה מוטה והוסיף את הצבע הכחול.[34] קמפיינים רבים של מועמדי הליכוד שלמ”ד בשמם משלבים את הלמ”ד המסולסלת, המזוהה עם הסמל יותר מכל.

ראשי המפלגה

תמונה שם (תקופת חיים) תחילת כהונה סיום כהונה ממשלות שעמד בראשן
1 מנחם בגין
(1913–1992)
13 בספטמבר 1973 2 בספטמבר 1983 1819
2 יצחק שמיר
(1915–2012)
2 בספטמבר 1983‏[35] 25 במרץ 1993 20222324
3 בנימין נתניהו
(1949–)
25 במרץ 1993 6 ביולי 1999 27
4 אריאל שרון
(1928–2014)
6 ביולי 1999 21 בנובמבר 2005 2930
(3) בנימין נתניהו
(1949–)
19 בדצמבר 2005 מכהן 323334

נציגי הליכוד בכנסת

ח”כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

כנסת מושבים חברי כנסת הערות
הכנסת השמינית (1973)

39 / 120

הכנסת התשיעית (1977)

43 / 120

הכנסת העשירית (1981)

48 / 120

הכנסת ה-11 (1984)

41 / 120

הכנסת ה-12 (1988)

40 / 120

יצחק שמירדוד לוייצחק מודעיאריאל שרוןמשה ארנסיגאל הורביץמשה נסיםמשה קצבבנימין נתניהואברהם שרירדוד מגןאהרן אבוחציראזאב בנימין בגיןדן תיכוןדן מרידוראליהו בן-אלישרגדעון פתיעקב שמאירוני מילואפנחס גולדשטייןחיים קורפואהוד אולמרטאוריאל ליןעובדיה עליאריאל וינשטייןראובן ריבליןיגאל כהןיהודה פרחמיכאל איתןיהושע מצאיוסף גולדברגגדעון גדותדב שילנסקיפסח גרופרעוזי לנדאוצחי הנגבישאול עמורשרה דורוןזלמן שובליהושע שגיא, יצחק מיכאל קליינרחיים קופמןלימור לבנתאפרים גור
הכנסת ה-13 (1992)

32 / 120

יצחק שמיראריאל שרוןדוד לוימשה קצבבנימין נתניהוזאב בנימין בגיןרוני מילואמשה נסיםדב שילנסקימאיר שטריתאליהו בן-אלישראהוד אולמרטדן תיכוןדוד מגןדן מרידורגדעון פתעוזי לנדאושאול עמוריהושע מצאיעקב שמאיצחי הנגבימיכאל איתןעובדיה עלידוד מנעאברהם הירשזוןחיים קופמןרון נחמןאסעד אסעדאפרים גורלימור לבנתנעמי בלומנטלסילבן שלוםאריאל וינשטייןיוסף אחימאירמיכאל רצון

הכנסת ה-14 (1996)

במסגרת הליכוד-גשר-צומת

22 / 120

(מתוך 32 לרשימה כולה)

בנימין נתניהויצחק מרדכיאריאל שרוןמשה קצבזאב בנימין בגיןאהוד אולמרטדן מרידורצחי הנגביעוזי לנדאולימור לבנתמיכאל איתןסילבן שלוםגדעון עזראמאיר שטריתאליהו בן-אלישרדן תיכוןנעמי בלומנטליהושע מצאאברהם הירשזוןדוד ראםזאב בויםשאול עמורראובן ריבליןישראל כץדורון שמואלי
  • ב-1 בספטמבר 1996 עזב אליהו בן-אלישר את הכנסת. החליף אותו ראובן ריבלין.
  • ב-18 בנובמבר 1998 עזב אהוד אולמרט ששימש במקביל כראש עיריית ירושלים את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו ישראל כץ.
  • ב-30 בנובמבר 1998 עזב פיני בדש חבר צומת, ששימש במקביל כראש מועצת עומר-להבים, את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו דורון שמואלי.
  • ב-23 בפברואר 1999 עזבו נציגי גשר את הסיעה המשותפת, ושמה שונה להליכוד-צומת. בני בגין ודוד ראם עזבו את הליכוד והקימו את חרות. יצחק מרדכי ודן מרידור עזבו את הליכוד והקימו את מפלגת המרכז.
  • ב-4 במרץ 1999 פרשו נציגי צומת מהסיעה המשותפת.
הכנסת ה-15 (1999)

19 / 120

בנימין נתניהוסילבן שלוםמשה קצבלימור לבנתמאיר שטריתגדעון עזראנעמי בלומנטלאריאל שרוןעוזי לנדאוראובן ריבליןדני נוהצחי הנגביישראל כץמיכאל איתןיהושע מצאמשה ארנסאברהם הירשזוןציפי לבניאיוב קראיובל שטייניץזאב בויםאלי כהןיחיאל לסרירוני מילוא
הכנסת ה-16 (2003)

38 / 120

אריאל שרוןבנימין נתניהוצחי הנגביסילבן שלוםדני נוהלימור לבנתישראל כץגדעון עזראנעמי בלומנטלעוזי לנדאוגילה גמליאליובל שטייניץציפי לבנימיכאל איתןמאיר שטריתדוד לוירוחמה אברהםגדעון סערדניאל בנלולומיכאל רצוןמג’לי והבהיעקב אדריאהוד יתוםאלי אפללומשה כחלוןעמרי שרוןמיכאל גורלובסקיגלעד ארדןרוני בר-אוןענבל גבריאלייחיאל חזןאהוד אולמרטזאב בויםאברהם הירשזוןלאה נסראובן ריבליןחיים כץאיוב קראפנינה רוזנבלוםדוד מנע
הכנסת ה-17 (2006)

12 / 120

בנימין נתניהוסילבן שלוםמשה כחלוןגלעד ארדןגדעון סערמיכאל איתןראובן ריבליןדני נוהיובל שטייניץלימור לבנתנתן שרנסקיישראל כץחיים כץיולי אדלשטיין

הכנסת ה-18 (2009)

במסגרת הליכוד-אח”י

27 / 120

בנימין נתניהוגדעון סערגלעד ארדןרובי ריבליןבני בגיןמשה כחלוןסילבן שלוםמשה יעלוןיובל שטייניץלאה נסישראל כץיולי אדלשטייןלימור לבנתחיים כץיוסי פלדמיכאל איתןדן מרידורציפי חוטובליגילה גמליאלזאב אלקיןיריב לויןציון פיניאןאיוב קראדני דנוןכרמל שאמה-הכהןאופיר אקוניסמירי רגבאללי אדמסו

הכנסת ה-19 (2013)

במסגרת הליכוד – ישראל ביתנו

20 / 120

(מתוך 31 לרשימה כולה)

בנימין נתניהוגדעון סערגלעד ארדןסילבן שלוםישראל כץדני דנוןראובן ריבליןמשה יעלוןזאב אלקיןציפי חוטובלייריב לויןיולי אדלשטייןחיים כץמירי רגבמשה פייגליןיובל שטייניץצחי הנגבילימור לבנתאופיר אקוניסגילה גמליאלכרמל שאמה הכהן
הכנסת העשרים (2015)

30 / 120

בנימין נתניהוגלעד ארדןיולי אדלשטייןישראל כץמירי רגבסילבן שלוםמשה יעלוןזאב אלקיןדני דנוןיריב לויןבני בגיןצחי הנגבייובל שטייניץגילה גמליאלאופיר אקוניסדוד ביטןחיים כץז’קי לוייואב קישציפי חוטובלידודי אמסלםמיקי זוהרענת ברקואיוב קראנאוה בוקראבי דיכטראברהם נגוסהנורית קורןירון מזוזאורן חזןשרן השכלאמיר אוחנהיהודה גליקאוסנת מארק
הכנסת העשרים ואחת (2019)

כסיעה:

35 / 120

כמפלגה

34 / 120

(מתוך 35 לרשימה כולה)

  • מטעם מפלגת אח”י נבחר אלי בן-דהן שהוצב במקום 28 ברשימה המשותפת
  • אלי בן-דהן ומפלגתו התפלגו מסיעת הליכוד ב־ ביוני 2019
הכנסת העשרים ושתיים (2019)[36]

כסיעה

32 / 120

כמפלגה

31 / 120

(מתוך 32 לרשימה כולה)

3 מקומות ברשימה שוריינו לחברי כולנו שחברו לליכוד.
הכנסת העשרים ושלוש (2020)

כסיעה

36 / 120

כמפלגה

35 / 120

(מתוך 36 לרשימה כולה)

3 מקומות ברשימה שוריינו לחברי כולנו שחברו לליכוד.

שיתופי פעולה וארגונים בינלאומיים

מפלגת הליכוד הצטרפה בסוף שנת 2016 כחברה במפלגת “ברית השמרנים והרפורמיסטים באירופה” אשר מפעילה את סיעת השמרנים והרפורמיסטים האירופים בפרלמנט האירופי. בנוסף, נמצאת המפלגה במגעים להצטרפות לארגון הבינלאומי של המפלגות השמרניות, ה- International Democrat Union, IDU. למפלגת הליכוד נציגויות בארצות הברית ובאירופה, ואף ארגון בינלאומי בשם הליכוד העולמי, ובעלת נציגות בהסתדרות הציונית העולמית ומוסדותיה. במאי 2017 הצטרפה המפלגה גם לארגון “האינטרנציונל השמרני”, ארגון גג למפלגות ימין שמרניות על משקל האינטרנציונל הסוציאליסטי, שהוקם באותה שנה, ומנהל אגף קשרי החוץ של המפלגה, אלי חזן, השתתף בכנס היסוד שנערך במיאמי, פלורידה.[37] בפברואר 2018 צורפה המפלגה לארגון גג שמרני נוסף, האיחוד הדמוקרטי הבין לאומי, בכנס שנערך במדריד, והתקבלה על ידי יושב ראש האיחוד, ראש ממשלת קנדה לשעבר סטיבן הרפר[דרוש מקור].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמה המלא של המפלגה בתגובת היועץ המשפטי לממשלה והרשות להגנת הפרטיות לעתירה שהוגשה כנגד המפלגה, באתר “העין השביעית“, 16 בפברואר 2020
  2. ^ אמנת הליכוד נחתמה סופית, דבר, עיתונות יהודית היסטורית, ‏14 בספטמבר 1973
  3. ^ טל שניידר, ‏בליכוד רוצים מצע – נתניהו מתנגד, באתר ‏מאקו‏‏, ‏7 בפברואר 2015‏
  4. ^ מפלגת הליכוד, www.idi.org.il (בעברית)
  5. ^ צבי זרחיה, נתניהו עולה לנו ביוקר: ההוצאות על לחם, דלק, מים, פירות וירקות צפויות לעלות, באתר TheMarker‏, 3 ביולי 2009
  6. ^ גיא רולניקבנימין נתניהו: “הפחתת מסים תאיץ המשק כמו דלק סילוני”, באתר TheMarker‏, 1 בפברואר 2009
  7. ^ חוקת הליכוד, סעיף ב’
  8. ^ חגי עמיתהפריימריז בליכוד הם יום הניצחון של עובדי רשות שדות התעופה והתעשייה האווירית, באתר TheMarker‏, 6 בפברואר 2019
  9. ^ אריק בנדרחוק הגיור הצבאי אושר בכנסת בקריאה טרומית, באתר nrg‏, 15 בדצמבר 2010
  10. לקפוץ מעלה אל:1 2 Alan Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, pages 143-145
  11. לקפוץ מעלה אל:1 2 Alan Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, pages 149-151
  12. ^ אברהם דיסקין ויואל תמנליס, הערה לעניין ההתפשטת הגאוגרפית של התמיכה בליכוד: 1961-1981, ועמירם גונן, ההתפשטת הגאוגרפית של התמיכה בליכוד: הערה להערה, מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 26, אביב תשמ”ז, עמ’ 117-127
  13. ^ רועי נחמיאס, יו”ר ברית יוצאי מרוקו: “להחזיר השד לבקבוק”, באתר ynet, 7 במרץ 2006
  14. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 247
  15. ^ מנחם רהט, מומחים לסאונד, באתר nrg‏, 26 בספטמבר 2005
  16. ^ ליל המיקרופונים הראשון: כך זה היה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2004
  17. ^ דניאל בן סימוןעיין ערך מרכז הליכוד, באתר הארץ, 7 בינואר 2007
  18. ^ בוגי: דן חלוץ השחית את צה”ל, באתר “עניין מרכזי”, 6 ביולי 2007
  19. ^ סגן השר הנדל בתגובה לתוכנית שרון: “עומק העקירה כעומק החקירה”, באתר ynet, 2 בפברואר 2004
  20. ^ מזל מועלםסיסמת קמפיין הליכוד: “קדימה לגבולות 67”, באתר הארץ, 19 בינואר 2006
  21. ^ אמנון מרנדה, “כוכבי הליכוד” יתמודדו בפריימריז ב-8 בדצמבר, באתר ynet, 13 בנובמבר 2008
  22. ^ 10985/08 עזריאל יפים נ. גיא יפרח, 28 בדצמבר 2008(הקישור אינו פעיל, 12.10.2019)
  23. ^ ועדת הכנסת אישרה את התפלגות סיעת ישראל ביתנו מהליכוד, באתר הכנסת
  24. ^ אורנה כהן, בן-גוריון, נתניהו ואזרחי ישראל הערבים, באתר “מולד“, 2 באפריל 2015
    Was Netanyahu’s apology to Israeli Arabs sincere?, באתר CNN,‏ 24 במרץ 2015 (באנגלית) סרטונים
  25. ^ אריאל כהנא, ‏הליכוד צורף לארגון הגג של המפלגות השמרניות, באתרישראל היום, 22 בספטמבר 2018
  26. ^ מרכז הבית היהודי אישר את האיחוד עם עוצמה יהודית, ynet, ‏2019-02-20 (בעברית)
  27. ^ הליכוד והבית היהודי שריינו את בן דהן במפלגת אח”י, סרוגים, ‏2019-02-21 (בעברית)
  28. ^ תוצאות האמת של הבחירות לכנסת ה-21, ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 (בעברית)
  29. ^ יהונתן ליס, ריבלין הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה ה-35: “הרוב אמר את דברו”, הארץ, ‏17.04.2019 20:03 (בעברית)
  30. ^ הליכוד שלו: נתניהו הביס את סער בפריימריז, באתר ynet, 27 בדצמבר 2019
  31. ^ ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 | תוצאות ארציות, votes23.bechirot.gov.il
  32. ^ טוויטר, mobile.twitter.com
  33. ^ כך פועל מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד, m.ynet.co.il
  34. ^ יובל סער, עכבר העיר אונליין, כיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2008
  35. ^ שמיר גבר על לוי 437 מול 302 אחרי מאבק דרמאטי ב-02.00 בלילה, דבר, עיתונות יהודית היסטורית, ‏2 בספטמבר 1983
  36. ^ “תוצאות רשמיות של הבחירות לכנסת ה22”ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22. בדיקה אחרונה ב-5 באוקטובר 2019.
  37. ^ nrg חדשות, התשובה של הימין לאינטרנציונל הסוציאליסטי, באתר nrg‏, 2 ביוני 2017
מירי רגב

מירי רגב

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 19.10.1959
מקום מגורים: ירושלים
מצב משפחתי: נשוי+3

מיקי זהר

מיקי זהר

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 28.3.1980
מקום מגורים: קרית גת
מצב משפחתי: נשוי+4

ישראל כץ

ישראל כץ

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 21.9.1955
מקום מגורים: כפר אחים
מצב משפחתי: נשוי+2

אמיר אוחנה

אמיר אוחנה

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 15.3.1976
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: בזוגיות+2

יואב גלנט

יואב גלנט

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 8.11.1958
מקום מגורים: עמיקם
מצב משפחתי: נשוי+3

יולי אדלשטיין

יולי אדלשטיין

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 19.10.1959
מקום מגורים: ירושלים
מצב משפחתי: נשוי+3

גלעד ארדן

גלעד ארדן

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 30.9.1970
מקום מגורים: קריית אונו
מצב משפחתי: נשוי+4

יריב לוין

יריב לוין

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 26.5.1965
מקום מגורים: ראש העין
מצב משפחתי: נשוי+3

גילה גמליאל

גילה גמליאל

חברת כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 28.3.1980
מקום מגורים: קריית גת
מצב משפחתי: נשואה+4

אבי דיכטר

אבי דיכטר

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 14.12.1952
מקום מגורים: אשקלון
מצב משפחתי: נשוי+3

טלי פלוסקוב

טלי פלוסקוב

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 30.8.1962
מקום מגורים: ערד
מצב משפחתי: נשואה+2

עוזי דיין

עוזי דיין

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 4.1.1948
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: נשוי+3

חיים כץ

חיים כץ

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 21.12.1947
מקום מגורים: שוהם
מצב משפחתי: נשוי+3

אלי כהן

אלי כהן

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 3.10.1972
מקום מגורים: חולון
מצב משפחתי: נשוי+4

צחי הנגבי

צחי הנגבי

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 26.2.1957
מקום מגורים: מבשרת ציון
מצב משפחתי: נשוי+4

אופיר אקוניס

אופיר אקוניס

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 28.5.1973
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: נשוי+2

ניר ברקת

ניר ברקת

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 19.10.1959
מקום מגורים: ירושלים
מצב משפחתי: נשוי+3

יובל שטייניץ

יובל שטייניץ

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 10.4.1958
מקום מגורים: מבשרת ציון
מצב משפחתי: נשוי+3

ציפי חוטובלי

ציפי חוטובלי

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 2.12.1978
מקום מגורים: רחובות
מצב משפחתי: נשואה+3

דוד אמסלם

דוד אמסלם

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 11.8.1960
מקום מגורים: מעלה אדומים
מצב משפחתי: אלמן+2

גדי יברקן

גדי יברקן

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 1.1.1981
מקום מגורים: רחובות
מצב משפחתי: רווק

אופיר כץ

אופיר כץ

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 19.5.1980
מקום מגורים: עפולה
מצב משפחתי: נשוי+2

אתי עטיה

אתי עטיה

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 12.2.1960
מקום מגורים: ישראל
מצב משפחתי: אין

יואב קיש

יואב קיש

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 6.12.1968
מקום מגורים: רמת גן
מצב משפחתי: נשוי+4

דוד ביטן

דוד ביטן

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 8.4.1960
מקום מגורים: ראשון לציון
מצב משפחתי: נשוי+2

קרן ברק

קרן ברק

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 20.9.1972
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: רווקה+1

שלמה קרעי

שלמה קרעי

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 6.4.1982
מקום מגורים: שדרות
מצב משפחתי: נשוי+5

מאי גולן

מאי גולן

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 3.5.1986
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: רווקה

שרן השכל

שרן השכל

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 3.4.1984
מקום מגורים: כפר סבא
מצב משפחתי: נשואה

מיכל שיר

מיכל שיר

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 1.1.1980
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: נשואה+2

קטי שטרית

קטי שטרית

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 22.1.1960
מקום מגורים: בית שמש
מצב משפחתי: נשואה+3

פטין מולא

פטין מולא

חבר כנסת:ליכוד

תאריך לידה: 15.6.1960
מקום מגורים: ירכא
מצב משפחתי: נשוי+2

גלילה למעלה