"גם אם אני תמים, יצאתי מיום העצמאות הזה מרוגש ואופטימי"

המונולוג המלא

בוקר טוב, ישראל

אתם יודעים, נכנסתי ליום הזיכרון הזה וליום העצמאות הזה בחשש רב, עם גוש בגרון ועם מועקה בלב. כי, באמת, נדמה שהבאנו את עצמנו כולנו כאן לנקודה מאד מאד קיצונית ומאד מאד מסוכנת. ואני מוכרח להודות שקצת רווח לי, וקצת נעשה לי פחות חונק בגרון ופחות מחניק בחזה אחרי יום העצמאות הזה. נעשיתי טיפה, רק טיפה אופטימי.

אני יודע, אני יודע, זה רק יום אחד, ותיכף תשוב המהומה הזאת של מי צודק ומי גובר ומי התכופף ומי עשה חישובים פוליטיים כאלה או אחרים; ומי יפגין היום ומי יפגין מחר, ואיך התקשורת תסקר את זה, ואיך תסקר את האחר. הכל בסדר. תיכף נשוב לכך, אל חשש.

לאלה מביניכם שרוצים להמשיך מאותה הנקודה: אל דאגה, זה קל מאד. אבל אני מתעקש להיות אופטימי. אולי מטומטם. אולי ילדותי. אולי מנותק, אבל אופטימי, אחרי היום הזה. והציניקנים יהיו ציניקנים; והסקפטים יהיו סקפטיים, כמו שהיו עוד אז, באירופה; אבל היום אני רוצה להשמיע קול אחר. קול אופטימי. קול של תקווה. לא תרשו לי? בכל זאת, כולה 24 שעות.

כי אני, כשלעצמי, ביום העצמאות הזה השעיתי את הציניות שלי ואת הספקנות שלי, ונשמתי ישראליות נטו; עם משפחתי. בכפר יונה. לשם התקבצו ובאו לבית משפחת לוסטר אנשים מכל קצווי הארץ, ומכל קצווי הפוליטיקה, כדי להרים כוסית לחייה של מדינת ישראל. ארצנו וביתינו.

בלי לעשות חשבון ובלי להתחשבן, ובלי להתקרבן, ובלי לחפש מי עשה ככה ומי אמר אחרת, ומי צודק ומי חונק; היינו ישראליים. היינו ישראלים. לרגע אחד, בלי פילטרים פוליטיים.

ושמחתי רק להיות שוב, גם אם רק ליום אחד, ישראלי, שגאה בארצו ובמולדתו ואוהב את המקום הזה, עם כל הקיטש הזה ועם כל הכחול ולבן הזה, ומי שמקבל את המקום הישראלי הזה על כל קשייו ועל כל מחלוקותיו ועל כל טירלוליו;

כי באמת, צריך להיות ישרים לרגע: יש מידה מסויימת של הפרזה מלודרמטית בכל האירוע הזה שכולנו עוברים פה ביחד בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים.

ולמי שקורא לי תמים או נאיבי, או חלש, או טמבל, אני מפרגן. באמת. אני נהנה להיות לפעמים קצת נאיבי וקצת אופטימי וקצת טמבל וקצת מאמין בעתיד של המקום המדהים הזה שבנינו ביחד, מדינת ישראל.

וגם אם בעוד שעתיים תחזור המהומה והרעש והשאון הבלתי פוסקים האלה של ״הוא עשה״ ו״היא אמרה״ ו״הם רעים״ ו״אנחנו טובים״; גם אם בעוד שעתיים נחזור בדיוק לאותה הנקודה בה היינו; עדיין: יום העצמאות הזה היה חשוב לנו כאומה, כשבט וכעם. ואני מאד שמח עליו.

היה בו מרכיב של זיכוך. היה בו מרכיב של תקווה. היה בו מרכיב של תזכורת שיש לנו את היכולת, גם אם ליום אחד, להיות עם אחד; ולזכור שאנחנו שבט אחד וקבוצה אחת; וגם: שיש לנו די הרבה מכנים משותפים בסך הכל; העברית הזאת, למשל; הכחול ולבן הזה, למשל;

וגם ובעיקר: שהאוייבים האמיתיים שלנו אינם יריבינו הפוליטיים והאידיאולוגיים, כי אם אלה שמבקשים לפגוע ולהרוג בנו; אלה שלא מבדילים ולא מפרידים בינינו ולא יודעים לסמן אותנו כשמאלנים או כימנים, כחרדים או כחילוניים גמורים; כי אם רק כישראלים וכיהודים. בעיניהם אנחנו אחד.

והיה נדמה לי לרגע אחד אתמול, שנזכרנו ברגע הזה, בפוטנציאל שלנו להיות אחד. ומעט התרגשתי ונפעמתי. ואולי דמעתי. יכול להיות.

אני יודע, אני באמת שיודע שנחצו כאן קווים ושנשברו כאן שיאים ושנעשו כאן מעשים שלא נחצו ולא נשברו ולא נעשו מעולם. אי אפשר להכחיש שמה שקרה קרה, ומה שקורה באמת מתרחש;

אבל אתמול, ביום העצמאות, צפיתי בכל הטקסים הממלכתיים, והתרגשתי באמת, ממקום נקי, ממקום ישראלי, ממקום שמוכן לזנוח את הצדק הקדוש שלו ולהושיט יד לשותפות ולשלום לאחיי ולאחיותיי למקום הזה, גם אם הם מאד העליבו אותי ופגעו בי. אני משוכנע, לשיטתם, שגם אני מאד העלבתי אותם ופגעתי בהם.

אבל אתמול, גם אם רק לרגע אחד, נזכרתי שאפשר גם אחרת. אפשר להניח לרגע את מלחמות היהודים אלה באלה, להתענג על ידענותה של אמונה כהן, כלת פרס חידון התנ״ך, ולהתרגש מנאומו של שלום אסייאג במעמד הדלקת המשואות, ולהתפעם מרשימת היהודים והיהודיות הכבירים והכבירות שזכו בפרס ישראל, על הישגים שמרביתנו יכולים רק לדמיין אותם ועליהם.

ועוד השגחתי בכך שבטקס הענקת פרס ישראל עמדו זה לצד זה אסתר חיות והנשיא הרצוג וראש הממשלה נתניהו ויו״ר הכנסת אוחנה, ושר החינוך קיש; וכולם עמדו שם כסמלי מדינה וסמלי שלטון; לא רק כיישויות פוליטיות; וכולם כיבדו את הרגע והניחו בצד למשך שעתיים את המחלוקות האישיות ואת הטינה ואת האיבה ואת החשדנות; ובעיניי, תסלחו לי שוב, על התמימות הילדותית: זה היה מרומם נפש.

ביום העצמאות הזה התאהבתי שוב בארצי ובמולדתי; והתאהבתי שוב ברעיון המדהים והכביר, והנדיר, שנוכל להיות כאן כולנו, ולחיות כאן כולנו, כעם אחד וכמדינה אחת.

ונלמד להתגבש מול האתגרים והסכנות והסיכונים הרי הגורל שבפתח, כעם אחד, וכקבוצה אנושית אחת של אנשים, אשר זוכרת מצוין שאין לה ארץ אחרת; וזה מה יש. ועם זה ננצח. ואם לא ננצח, אבוי לכולנו; אז מוטב שננצח. וביחד, סיכויינו לנצח גדולים יותר. נדמה לי שעניין זה מוסכם על כולם.

ואם גרם פוליטיקה: אז אני מרגיש שהממשלה הזאת הושיטה יד אמיתית וכנה לפיוס לאלה שמתנגדים לה. ושהיא הקפידה, אפילו ממש הפריזה, במסרים של אחדות ושל שותפות אחת.

ואני מאמין שיום העצמאות הזה הוא הזדמנות עבורנו לצאת, אם לא לדרך חדשה, לפחות לדרך קצת קצת אחרת. ואני מתכוון לעשות כל שלאל ידי כדי שזה יקרה. אני מאמין שאתמול הושיט המחנה הלאומי יד אמיתית לשלום ולפיוס למחנה המחאה. ואני מתפלל שהם יושיטו יד בחזרה.

כך או אחרת: סליחה מראש על הפומפוזיות, ועל הטקס בישבן, ועל הרגשנות; אבל יש לנו חתיכת מדינה מדהימה ומופלאה. וזה יהיה פשע היסטורי אם נחריב אותה.

בוקר טוב, ישראל. ומזל טוב לך, ארצי מולדתי. ארצנו, מולדתנו. כולנו.

צפו במונולוג המלא של שי גולדן