שי גולדן במסר לטייסים הסרבנים

המונולוג המלא:

בוקר טוב לטייסים הסרבנים

ביום העצמאות הזה אין צורך במטס ראווה. ביום העצמאות הזה אין צורך במפגן של מיטב בנינו, בתוך מיטב מטוסינו, קורעים את השמים במעופם, ומשאירים אחריהם שובל לבן. ביום העצמאות הזה לא אשא עיניי אל השחקים לראות את מבנה הרביעייה מפלח את הרקיע, ומתפצל לארבע כנפות הארץ.

ביום העצמאות הזה אישיר מבט אל פני גובה עיניי חבריי וחברותיי ואחיי ואחיותיי שאינם מעוטרים בכנפי טיס. אשא עיניי אל הטכנאים, ואנשי צוות הקרקע בחיל האוויר. אל החימושניקים. אל אנשי מערכות הקשר ואנשי התחזוקה. אשא עיניים אליהם.

את המבט שהרמתי ונשאתי אל על השמימה, בכל יום עצמאות, עוד מימיי כילד כאן בשנות השבעים, מלא בתחושת גאווה והתרגשות והתרוממות רוח ועוצמה; את המבט הזה, של הצוואר הנמתח לכל אורכו, והעיניים המסתתרות ביראה ובפליאה מפני הבוהק המסמא של השמש ושל תכלת הרקיע במפגשם; את המבט הזה אזנח השנה.

אותיר את ראשי מורם, אבל לא נישא בגאווה, לא מתוך תחושה של שותפות מלאת הערצה לכח החלוץ של צבא ההגנה לישראל; לא מתוך תחושת התפעמות ושגב ופליאה בגין הפלא המרהיב שיודע לייצר מטוס קרב בשוברו את מהירות הקול, שעה שהוא גוזר את השמים, כמו באבחה אחת של תנופת המכונה, תנופת הלב ותנופת האומה.

לא, ביום העצמאות הזה אין לי צורך במטס מרומם רוח ומעצים נפש ומדרבן גאווה ומקים אהבה לנס הזה שהוא מדינת ישראל; המטס הזה אשר ידע להיות מזוקק לסמל של מטוסינו הנהדרים וטייסינו הכבירים וסמל לכל מה שאדיר ונדיר בנו – המטס הזה חסר תועלת, נעדר תוחלת; עליכם לדעת, טייסים סרבנים, כי לבי נשבר בי ביום העצמאות הזה.

לבו של הילד שנשא עיניים בהשתוקקות מלאת הערצה לכל חייל לובש אפור, כובעו קסקט, ואשר על דש חולצתו מוצמדות הכנפיים. הלב הזה נשבר. הכנפיים הללו, אשר עבורי ועבור כה רבים סימלו את חירותנו, את עוצמתנו, את זרוענו הארוכה, אשר יודעת להלום בכל אוייב, בכל נקודה על פני כדור הארץ – הכנפיים האלה דהו וקהו.

הלב שנסחט מהתרגשות שעה שלהק מטוסי אפ-16 טס מעל מחנה ההשמדה אאושוויץ; הלב שהתפוצץ בחזה בגאווה כשנודע על השמדת הכור בעיראק ועל השמדת הכור בסוריה; ועל חיסול חיל האוויר המצרי עוד בטרם זה עזב את הקרקע; הלב הזה, שהיה צבוע וטבוע כולו במיתוס הישראלי הגדול ביותר אולי: שילוב של חלוציות ישראלית, תעוזה יהודית, טכנולוגיה מקומית וחד פעמית, ובעיקר – עליונות החומר האנושי שבתא הטייס הישראלי לעומת זה אשר בקוקפיט המצרי והסורי והרוסי; הלב הזה, שהתרונן בהערצה ובהשתאות ובהיקסמות: הלב הזה נשבר השנה.

והעיניים, אינן מבקשות עוד את מבטן אל מעבר לעננים, והלאה אל הבלתי נודע; אליכם, האנשים שבמטוס; הלב נסדק והתכווץ, והעיניים מבקשות את עיני אחיהם האמיתיים. אלה שאין להם כנפי טיסה, אבל ליבם דומה לשלי. רוחם זהה לשלי. וגם מעמדם.

אחים ואחיות, לוחמים ולוחמות, חיילים וחיילות, נגדים ונגדות, אשר אינם אפופים בהילה מיסטית; אינם עטורי תהילה ותפארת מיתולוגית מזהרת; אנשים, בשר ודם. לא בני אלים. לא בעלי כנף. אותם אני מבקש ביום העצמאות הזה;

אנשים שרגליהם נטועות כאן, בקרקע של היומיום, של החיים, של הקשיים, של המחירים נעדרי הגבורה ונעדרי הזוהר, של העבודה השחורה, האפורה, של הגבורה השקטה, של האבירות מלאת הענווה, מלאת הצניעות; של הלוחמים והלוחמות האלמונים והאלמוניות; שהם והן החוסן האמיתי של המדינה הזאת, של הצבא הזה.

אחיי גיבורי התהילה השקופה, ששוכבים במארבים, ושידיהם שחורות מפיח ומשומנות בגריז; של האבק. של הדם. של היזע. של הדמעות. של השתיקה. של המעשה שאינו דורש מחיאות כפיים, ואינו זוכה להאלהה והאדרה; של הפעולה הבסיסית, ההכרחית, המהותית, החיונית, שהיא-היא סלע קיומנו האמיתי; הם הגיבורים שלי ביום העצמאות הזה.

לא אנשי היחידות המיוחדות. ולא גאוני הסייבר. ולא מועדון השחקים. ולא אלופי המעמקים. כי אם אנשי האדמה. אנשי הארץ. לוחמיה, טכנאיה, מכונאיה, מש״קיה, נהגיה, אפסנאיה, חשמלאיה, טבחיה. האנשים שבלעדיהם אין לנו צבא, ואין לנו ביטחון, ואין לנו יחידות מיוחדות ואין לנו עליונות בשמים ובארץ ובים ובסייבר.

הלוחמים והלוחמות שסיפורם נבלע, הושתק, נדחק מתחת לאדרת גלימת התהילה הבוהקת והנוצצת שלכם, הטייסים; שלכם, אנשי יחידות העילית. לא אליכם אשא עיניים בה׳ באייר תש״ח, תשפ״ג, כי אם אליהם אשא את עיניי ביום העצמאות הזה.

לא אל הטייסים. לא אל המורמים מעם. לא אל הטובים בבנינו, אשר מתנים את זמנם ואת קורבנם רק אם כל כולנו, כל האחרים, נרכין ראש בהכנעה מולם, ונתבטל מול תלותנו בהם ובכישוריהם וברצונם הפוליטי. הרבה יותר מאשר את לבי, ואת ליבם של מיליונים רבים, שברתם את האמון בין העם לביניכם בחודשים האחרונים;

כי גם אם קיבלנו באהבה ובהערצה את כישוריכם ויכולותיכם והישגיכם; עדיין, האמנו כולנו שגם אתם יודעים שבלעדינו אין לכם כנפיים ואין מטוסים ואין חימוש מדויק ואין מודיעין נדיר ואין גם תהילה. ואין גם תחושת אדנות ועליונות. אז קחו את תהילתכם. קחו את נפלאותיכם. קחו את עליונותכם ולכו לעשות מטס לבד בשמים. מטס לעיני עצמכם. תדלקו את המטוסים שלכם בכוחות עצמכם. הכינו אותם לטיסה לבדכם. נהלו את מגדל הפיקוח לבדכם. הכשירו את משטח הנחיתה לבדכם. סמנו את אורות המסלול בעצמכם. אתם הרי מורמים מעלינו, מוכשרים מכולנו, נשבים מכולנו, ולכם אין תחליף, בעוד לנו יש. ובחודש האחרון הבהרתם לנו מצוין מה דעתכם עלינו.

בני ערובה אתם רואים בנו. בני ערובה של הכשרתכם ומיומנותיכם ואימוניכם ויכולותיכם. אז בבקשה, היו סופרמנים עד הסוף, ומלאו את כל התפקידים כולם. היו גם צה״ל כולו וגם העורף וגם החוסן הלאומי. היו האחוזון העליון שממלא את תפקידם של כל התשעים ותשעה האחוזים האחרים.

כתם הסרבנות לא ישכח ולא יסלח. משבר האמון שקרעתם בינינו לביניכם לא יאוחה כה מהר. נמשיך לייחל להצלחתכם ולניצחונכם, כי הצלחתכם וניצחונכם היא הצלחתנו. וכי אתם אחרי הכל, בשר מבשרנו.

אבל אל תבקשו מאתנו עוד את התהילה, את ההערצה, את המעמד המיוחד, ואפילו לא את אחוות הלוחמים. בחודש האחרון אמרתם לנו בבירור: לא אנשים אחים אנחנו. לא שווים אנחנו. אז הבנו והפנמנו. וספגנו את העלבון.

אז ביום העצמאות הזה, ברשותכם, נישא עיניים אלה אל אלה: אנשי האדמה. תשעים ותשעה האחוזים שאין להם כנפיים ואין להם הילה ותהילה. ונשאיר לכם את השמים לבדכם. בבדידות מזהרת. בבדידות מנוכרת. בבדידות נעדרת אחווה. ויום יבוא, אני נושא תפילה, שבו תורידו את המשקף מעל הקסדה, תיישירו אלינו מבט, ותבקשו סליחה. סליחה כנה. סליחה עמוקה. סליחה של מי שיודע שאנחנו הרוח האמיתית בכנפיים שלכם.

בוקר טוב שיהיה לכם, הטייסים הסרבנים. לוחמי יחידות העילית ו 8200. צה״ל הוא צבא העם. והגיעה שעתכם להכריע אם אתם חלק מהעם הזה, או שהמועדון שלכם הוא מועדון עילית לאנשים שהם מעל למדינה, מעל לישראל, ומעל לכל העם הזה. בוקר טוב שיהיה לכם.

צפו במונולוג המלא של שי גולדן