[ad_1]
אם נשאל אדם מן השורה מהו היום השמח ביותר בשנה, כמעט כל אחד יצביע על פורים. אמנם גם יום שמחת תורה הוא מועמד ראוי, אבל בשונה מפורים אף אחד לא מתחיל את החגיגות כבר שבועיים קודם החג. אפילו חז"ל קבעו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט'.).
בדברי חז"ל פורים זכה למעמד של 'יום טוב': "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים …לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו… לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (מגילת אסתר ט', כ-כב').
בדיוק כפי שצווה עזרא הסופר על שמחה ומשלוח מנות, ומתנות לאביונים בראש השנה (נחמיה ח', י'). דווקא משום כך, שאלו חז"ל:
מדוע אין אומרים הַלל בפורים, כבשאר כל החגים? ועל כך הם נתנו שלוש תשובות:
1. קריאת המגילה היא היא ההלל. בעצם קריאת המגילה, אנו מפרסמים את הנס ומודים לקב"ה עליו, ואין צורך עוד באמירת הלל.
2. אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. נס פורים התרחש בחו"ל, ואין מקום לאמירת הלל, אלא על נס שהתרחש בארץ.
3. ההלל נפתח במילים "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'". מילים אותן ניתן לומר כאשר אנו יוצאים משעבוד של ממלכה זרה, כפי שהתרחש ביציאת מצרים. אולם לאחר נס פורים, עדיין היינו בגלות תחת השלטון הפרסי, ואיננו יכולים לומר את ההלל.
הסברים אלה אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים אחד את השני. חז"ל תקנו לקרוא את המגילה במקום לומר הלל, מפני שלא אומרים הלל על נס שהתרחש בחו"ל. ואין אומרים הלל על נס שהתרחש בחו"ל, מפני שאיננו יכולים לומר "הללו עבדי ה'".
לכאורה, מדובר בפרט טכני, ואם כן, אולי היה מקום לומר את הלל, בלי הפסוק הראשון. אך לא; חז"ל מסבירים שהלל נועד לנס שבו אנו מקבלים עצמאות לאומית, עצמאות המאפשרת לנו להיות "עבדי ה". נס המגילה מתרחש דווקא בשלב בו, כפי שמסבירים חז"ל, הופסקה בניית הבית השני (מדרש אסתר א', א').
גם כשאחשוורוש מנסה לשכנע את אסתר לבקש את אשר על ליבה, הוא מסייג זאת ואומר "עד חצי המלכות", בניגוד לדבר שמערער את מלכותו כבניין בית המקדש, כפי שמסבירים חז"ל (מגילה טו:).
כל נס המתרחש בחו"ל, הוא נס מוגבל. נס בגבולות המסגרת הגלותית. נס בו יהודייה נאלצת לחיות עם גוי, גם אם בתור מלכה אינו נס שניתן לומר עליו את ההלל. יש להודות לקב"ה עליו, אבל לא ניתן "לגמור את ההלל" על נס שכזה.
מסיבה זו, גם אמרו חז"ל שחייב האדם להתבסם בפורים (לא להשתכר), כפי שקבעו חכמי ישראל. הימצאותו של עם ישראל בגלות, לא-פעם גרמה לטשטוש ההבחנה שבין ישראל לעמים.
דווקא במקומות בהם קיבלנו זכויות אנושיות, דאגו העמים להזכיר לנו מי אנחנו. השתייה, בגבולות הטעם הטוב, משחררת את האדם לגלות את הפנימיות שלו. פנימיות המצביעה על כך שדתינו שונות מכל עם ובאמת עבדי ה'
אנחנו. אם במשתה של אחשוורוש, נטשטשו הגבולות שבין ישראל לעמים, בשתייה של פורים, אנחנו מתבקשים דווקא לברר ולחזק אותם.
[ad_2]
Source link