[ad_1]
"עכשיו מגזין" שלח את השחקן והיוצר נדב גדליה להתחפש לחרדי ולהגיע להפגנה בקפלן כדי לבדוק אם ההסתה נגד החרדים הולידה שנאה בקרב המפגינים ולספר איך נראית ההפגנה המפורסמת מעיניו של מי שאינו ממש רצוי בה. הוא מתאר את רגשות הפחד להסתובב חבוש כיפת קטיפה בתוך ההמון המשולהב, מספר על שיח חירשים עם שתי מפגינות ומסיים את הערב בביצוע קריוקי מרגש.
הילדים ופיוטי בית הכנסת התימני מצליחים לרכך לי קצת את האווירה בשבת, אך התחושות הלא נעימות עדיין מפעמות. הן החלו לצוץ כשהחלטתי להיענות לבקשתו של רועי אהרוני, עורך "עכשיו מגזין" – המגזין המודפס של ערוץ 14.
בתחילת השבוע הוא הופיע על מסך הוואטסאפ שלי בהצעה מהזן האהוב עליי בתקשורת: כתבת ניו ז'ורנליזם ('גונזו', בשפת המבינים). "תתחפש לחרדי ותלך להפגנה ותביא את התחושות, איך זה מרגיש היום להיות חרדי במדינת ישראל", ביקש. ואני הסכמתי.
הדמות שאני מתחפש אליה הערב היא חרדי מזרחי-תימני, לא אדוק מדי, קלסי.
אמצעי התחפושת המדויקת: כיפת קטיפה בגודל בינוני מתוצרת אלטמן, זקנקן מסודר (אבל לא מדי), סיכת ראש של סבתות (לא תיקתק!), חולצה לבנה מגוהצת (אבל לא מאוד), מכנסיים כהים, טלפון טיפש (ולא סמארטפון) להשלמת הלוק, והכי חשוב: נעלי סאקוני שחורות בלי פס לבן בשום גודל. בסיפור הזה אסור ליפול בנעלי בלנדסטון של מזרוחניק, בנעלי פיס-אנד-לאב שעיצבתי בעצמי או בנייקי הצבעוניות שהשגתי מחו"ל.
רגע לפני קפלן החל לחדור לאוזניי רעש ההפגנה שעודה באיבה. צופפתי את הקטנוע בין קטנועי המפגינים והתחלתי לצעוד ברגליי אל במת ההפגנה. מולי צעדו עוזבי ההפגנה הראשונים ובידיהם שלטים קשים לצפייה; הרבה צבע אדום עז, סיסמאות אגרסיביות ותדרים בטעמי מלחמה מגוונים.
רוצים לקרוא את יומן המסע המלא? לחצו כאן
"יקירי, תניח"
"אם הבן שלך ילך לישיבה, מה תעשי?" אני שואל אישה אחת, "לימוד תורה זה ערך שאת מאמינה בו?" אני אוחז את השור בקרניו, כי פה קבור הכלב. "כן, הוא יכול ללמוד תורה וגם לשרת את העם", היא אומרת. "את מאמינה שלימוד תורה זה דבר טוב?" אני ממשיך להקשות ומחשבן שאשה מבוגרת זו לא תעשה לי כל רע. "זה דבר טוב, אבל לא הדבר היחיד", היא אומרת לי בסבר פנים יפות. "בשביל לחיות כאן ולאפשר לאחרים לחיות כאן צריך לעשות עוד דברים".
"אבל את מאמינה שזה ערך עליון?" הגעתי לנקודה, "שזה משהו שחשוב לעשות אותו כי הוא מחזיק אותנו כעם היהודי?" "אני מאמינה בזה כערך אבל מאמינה גם בערך של תרומה לעם", היא עונה לי בנחת. "אז החרדים עושים את הערך הזה כל היום, כי הרבה חילונים לא עושים אותו בכלל. כנראה מישהו צריך לשמור עליו", אני אומר.
"ומי ישמור עליכם בגבול?" היא מקשה עליי. חברתה, אותה אישה הלבושה בחולצה אדומה, מתערבת לפתע בשיחה. אני מרגיש לאן זה הולך, והפחד שב למקומו. "סליחה, אמרו לך פעם על קמח ועבודה?" היא שואלת בהתרסה. שמעתי פעם משהו על קמח ותורה, וקמח ועבודה פחות מוכר לי, אבל זרמתי. "כן", אני אומר לה, "אבל תרשי לי לשאול את שאלת היסוד".
"עזוב, אתה באת לפה לבלבל לנו את המוח", היא אומרת לי. "אין שאלות", היא פוסקת. עיניה רושפות דרך משקפיים במסגרת פלסטיק שחורה. "אני רוצה להבין!" אני משווע. "אתה באת להתפלפל איתי", היא מאשימה וממשיכה ללכת לעבר הנזיפה המוכרת של 'תלכו לעבוד'. "ואהבת לרעך כמוך", מוסיפה חברתה הנינוחה שלא ממין העניין, אולי רומזת לי לשחרר את חברתה האדומה החשה מצוקה למשמע שאלה אחת פשוטה שעליה בנוי הכול.
"איפה בעולם אתה רואה אנשים דתיים שחיים על חשבון הממשלה? זה קורה בצרפת? לא", האדומה נסערת. הפחד חמק הלך לו, ובמקומו בצבצה ממני חמלה. כאב לי על האישה המכובדת שבראותה 'חרדי' מגיעה בתוך שניות למאה אחוזי אמוציות תיעוב. "אנחנו מגדלים פרזיטים", היא נוחתת בזריזות היישר אל הנקודה הרעילה. "עזבי אדם שלא עובד, את מאמינה בזה? בלימוד תורה שהוא ערך עליון?" אני מנסה בכל זאת למצוא קצה חוט משותף.
"לא, לא", היא אומרת בנימה מוזרה מהולה בבושה מסוימת, כאישה המתנערת ממשהו שלא נעים לה להשיל מעליה, אבל היא מוכרחה. אם לא תשיל את האמונה בערך הזה כאן ועכשיו, הוא עשוי לגרום לה לרצות להשתנות ולגבש אמיתות חדשות בנוגע לחיים על הגלובוס.
"אבל זה הערך שהחזיק אותנו כעם", אני אומר לה. "יקירי, תניח. שלום, ביי", היא אומרת בבהלה וזזה משם. "זה לא הערך היחיד", מנסה לומר חברה הנינוחה, אך חברתה האדומה, הסוערת, מושכת אותה לעזוב את המקום.
רוצים לקרוא את יומן המסע המלא? לחצו כאן
The post זה מה שקרה כשהשחקן נדב גדליה התחפש לחרדי והסתובב בהפגנת קפלן appeared first on עכשיו 14.
[ad_2]
Source link